My Little Mermaid

Chapter 1

היי בנות! אני התגעגעתי! ואתן?
החלטתי לנסות סיפור חדש שלי. אני מקווה שהוא ימשוך צפיות כמו הסיפורים האחרים! מקווה שתפיצו אותו לכולן❤️
לשואלות, לצערי הסיפור My Sky לא ימשך בינתיים, מצטערת.
אבל אני מקווה שתאהבו את הסיפור הזה! אז תתנו לי את דעתכן לגביו כמו שאתן יודעות!
אוהבת ותהנו❤️
_______________

________

כל הרעש מסביב , הכפיים הסוערות, הצרחות של הבנות, ושל הבנים, הפכו לשקט. שקט שקורע את האוזניים שלי, כולם מחכים.
למה הוא לא יוצא? למה הוא לא יוצא מהמים? למה הוא לא יוצא מהפאקינג מים?!
פי נפתח וניסה להחדיר אוויר אל ראותיי, ידיי החלו לרעוד וליבי פעם כמו שלא פעם מעולם- כאן הבנתי, שלעולם לא פחדתי כמו שפחדתי באותו הרגע.
מבלי לחשוב פעמיים, בלי לחשוב בכלל, אני רצה אל תוך המים הקפואים של הים. הגלים דוחפים אותי אל החוף, מנסים להרחיק אותי ממנו. אך הם לא יודעים עד כמה הוא חשוב לי. שלא אתן להם לקחת אותו ממני.
אני שוחה ושוחה, לא מוצאת אותו, משתגעת.
״רוי!!!״ אני צורחת את שמו ובולעת את מי הים.
״רוי!!!!!!!!!

60 ימים לפני-
״תפסיק כבר לצלצל!!״ אני צועקת על הטלפון שלי כשהשם ׳מייק׳ מופיע על המסך. זה כבר ככה חודשי וחצי, חודש וחצי שהוא מתעקש על משהו שהוא לא ישיג לעולם, מתעקש לקבל אותי. אני לא יודעת מה הוא רוצה ממני. מה מייק הילד היפה והמושלם והבלה בלה של השכבה ירצה מילדה כמוני? שכל יום אחרי בית הספר היא ננעלת בחדר , מכניסה את האוזניות האהובות שלה אל תוך אוזניה ונעזרת במוזיקה לדמיין עולם טוב יותר. עולם שבו היא הילדה הכי יפה בעיר, שכולם רוצים אותה, ואף אחד לא יכול להתעלם ממנה. כמה חבל שזה רק בדמיון סול.
אני מיואשת מעצמי.
״כן?״ אני אומרת אל תוך הטלפון. ״היי סול״ הוא בולע את המילים, כאילו שתה בר שלם של וודקה. ״מייק, אתה שוב שיכור?״ אני נאנחת ונשכבת על גב מיטתי. ״שיכור.. שלא מפסיק לחשוב עלייך״ אני מדמיינת את הפנים החרמניות האלו שלו עכשיו, הוא כל כך מגעיל אותי. אני לא מבינה למה הוא תקוע עליי כשיש כל כך הרבה בנות יפות בבית הספר שלנו.
״מייק כבר אמרתי לך, תעזוב אותי בשקט.״ אני לוחשת אל הטלפון ביאוש ובהתחננות, מעולם לא חשבתי שאני אצטרך להתחנן מגבר לעזוב אותי בשקט, במיוחד לא מגבר יפה כל כך כמו מייק.
״אמרתי לך כבר אני לא יכול. אני לא יכול להפסיק לחשוב על השיער האדום והבוהק שלך, לא יכול להפסיק לדמיין את השפתיים הגדולות והבשרניות האלה שלך שנועדו לשגע כל גבר על כדור הארץ. לא יכול להפסיק לחשוב עלייך סול.״ אני עוצמת את עיניי ומרחיקה מעט את הטלפון מאוזני, אני לא מאמינה לו, לא מאמינה לשום בולשיט שיוצא לו מהפה. אני הבחורה היחידה שהוא לא שכב איתה בבית הספר, והוא לא יעצור עד שישיג גם אותי. כמה חבל שאני נאלצת לאכזב אותו כל פעם מחדש.
״אתה משקר מייק. יש לך את מורגן שמאוהבת לך בתחת, למה שלא תלך לשכב איתה?״ צעקתי מעט. הוא צחקק. ״היי היי, אל תוציאי מילים כאלה מהפה הטהור שלך ילדה. ומורגן כבר חולה על תחת של מישהו אחר, מישהו חי בסרט שרק עבר לעיר.״ נאנחתי. ״אז אתה רוצה אותי בתור מתנת ניחומים? אני לא הולכת להעביר לך את הזמן עד שהיא תיפול לרגלייך שוב מייק. לילה טוב.״ זרקתי את הטלפון על מיטתי אחרי שניתקתי וקברתי את פניי בכפות ידיי.
הגיע הזמן להסיח את דעתי במלון.
קמתי מהמיטה, לבשתי חולצה צהובה וקיצית ושורט קצר לבן. נעלתי את הכפכפים שלי ויצאתי מהחדר, ומהבית.
אני הולכת למלון של ההורים שלי, מלון מצליח ומפואר, שנמצא מול הים. לפעמים כשאני רוצה להפסיק לחשוב אני פשוט הולכת לשם ועובדת, עוזרת להם כדי להסיח את דעתי.
חניתי את האוטו הממוצע הקטן והכחול שלי בחניית המלון. ההורים שלי שונאים שאני נוהגת בו, הם מתעקשים לקנות לי אוטו גדול יפה ומפואר, אך אני מסתפקת בו. באוטו הקטן והיפה שלי, לא צריכה יותר ממנו.
אני יוצאת מהאוטו ובאה להכנס למלון, אך הים מסיח את דעתי, המים כל כך צלולים ותכולים, אני לא מצליחה לגרום לרגליים שלי להפסיק להוביל אותי אל הים.
אני מרגישה את החול החם באצבעות רגליי ומורידה את הכפכפים, אני אפילו לא מסתכלת סביב כדי לבדוק אם יש אנשים סביבי או לא, אני מורידה במהירות את החולצה ואת השורט הקצר ממני, ורצה אל תוך המים.
חייכתי, אין הרגשה יותר מספקת מזאת, אני שוחה כמה שאני יכולה, עד שאוויר אוזל מראותיי. אני יוצאת מהמים אך לפני שהצלחתי להוציא את פניי לאוויר הצח, משהו נופל על ראשי ומכניס אותי חזרה למים. הבטתי למעלה מנסה להבין מה נפל עליי ו..זה גלשן?
מרוב הלחץ הסתבכתי, זזתי יותר מדי, בפאניקה, לא היה לי אוויר, כמעט באתי לוותר אך יד חזקה אחזה במותניי והרימה אותי אל מחוץ למים, אל האוויר הצח.
השתעלתי בהסטריה והנחתי את ידי על צווארי.
לקחו לי כמה שניות להתפקס ולהבין שהיד החזקה מצמידה אותי לגוף חסון שחום ומעוצב. הרמתי את ראשי רואה כל פיסה מגופו העליון עד שנתקלתי בעיניו. כל כך שחורות, נוגדות את צבע המים שהוא נמצא בתוכן. ריסים ארוכות מפוזרות באופן מסודר סביב עיניו. פניו משורטטות באופן מושלם והשפתיים שלו עבות ו- ״סיימת לסרוק את הפנים שלי בת הים הקטנה?״ קולו הגברי לחש לי בשעשוע. מה?
״ס-סליחה?״ שאלתי במבוכה ופתאום שמתי לב שהידיים שלי מונחות על החזה החלק והשזוף שלו בחופשיות. בטח הפנים שלי אדומות עכשיו כמו השיער שלי.
״בת הים הקטנה? את לא מכירה? לא ראית נסיכות דיסני?״ הוא שואל עדיין בשעשוע ומרים גבה. בטח שראיתי ראיתי נסיכות דיסני, היא הנסיכה המועדפת עליי.
הנהנתי כתשובה. ״אז.. את ממש ממש דומה לה, במיוחד השיער שלך, הוא כל כך אדום..״ הוא הזיז שערה קטנה שהייתה על פניי והמשיך, ״תני לי לנחש, קוראים לך אריאל?״ הוא שאל שוב בשעשוע. בא לי למחוק את השעשוע הזה מהפנים המושלמות שלו.
״תתפלא אבל לא.״ חזרתי לשפיותי ודחפתי אותו בזהירות ממני, כך שלא אוכל להרגיש את ידו החסונה מוקפת סביב מותניי.
״אז.. איך קוראים לך?״ הוא שאל והתעלם מהעקיצה שלי. שתקתי. ״את לא תגידי לי את שמך?״ הוא שאל מבולבל ומובך.
חייכתי חיוך ביישן.
״כנראה שתצטרך להמשיך לקרוא לי בת הים הקטנה. אם נפגש שוב כמובן.״ ושניה אחרי אני כבר מתקדמת לכיוון החוף.
ניסיתי לחפש את הבגדים שלי עם עיניי. אני לא מוצאת אותם.

״מחפשת את זה?״ שמעתי קול מוכר שלמדתי לשנוא וגיליתי את דמותה של מורגן עומדת מולי במרחק קטן מהמים. מנופפת עם בגדיי בידה.
״תביאי לי את זה מורגן״ אמרתי, יותר נכון לחשתי, אך היא עדיין שמעה אותי. היא צחקקה.
״ממש אבל ממש לא. במיוחד לא אחרי מה שעשית עם רוי עכשיו במים.״ רוי? מי זה רוי? אני חושבת , מנסה להבין. אך זה הכה בי במהירות.
או לא.
הבחור עם העיניים השחורות? מה כבר עשיתי איתו במים?!
״אני לא עשיתי איתו שום דבר!״ הפעם צעקתי. שתחזיר לי תפאקינג בגדים שלי או שאני הולכת להכניס את הראש הבלונדיני שלה למים ובחיים לא להוציא אותו!
״כן ממש! אתם עוד שניה התנשקתם!״ טוב אני מאבדת את הסבלנות שלי פה.
״אנחנו ממש לא! וגם אם כן זאת לא הבעיה שלך!!״ צרחתי. או מיי גאד ממתי אני צורחת בכלל?!
״את תשלמי על זה! תגידי ביי ביי לבגדים שלך זונה!״ היא צעקה ורצה אל מחוץ לחוף. עם הבגדים שלי. לא לא לא.
״מורגן!! מורגן תחזירי לי את הבגדים שלי!״ אני צועקת כשבעיניי מתווצרות דמעות של יאוש. מה אני הולכת לעשות? אם אני אצא ככה מהחוף וארוץ למלון ההורים שלי יגרשו אותי מהבית על הבושה שאני אביא להם. איך הורדתי את בגדי מלכתחילה? איך לא חשבתי שמשהו כזה יכול לקרות? לעזאזל.
השמש התחילה לשקוע, והמים הפכו לקרים עם הדקות שחלפו. איך אני אצא מפה לעזאזל?!
הדמעות לא מפסיקות לרדת והגוף שלי מתחיל לרעוד, לא רק מהקור אלא גם מהפחד.
למה הייתי חייבת לבוא לים ולא פשוט להכנס למלון? למה זה קורה?
ניסיתי לחבק את גופי למרות שזה לא עוזר אני עדיין בתוך המים.
״רגע לא הבנתי. את באמת בת הים הקטנה?למה את עדיין במים? כמה זמן את פה לעזאזל?״

__________
_____

הפרק קצר וקצת משעמם, אך זה רק בפרק בראשון!
אוהבת❤️