אני עומדת על המדרכה, ומביטים בי ניידות משטרתיות. האורות מסתובבים, סירנות חותכות את השקט של הבוקר. הלב שלי מתכווץ, ואני יודעת כבר – הכל נגמר, אבל זה מרגיש בלתי אפשרי.
ואז אני רואה את ג'ייס. הוא שם, עומד לא רחוק, מבטו נעוץ בי, כל כך סוער אבל עדיין כאילו כל העולם יכול להתרסק סביבו והוא יישאר יציב. אני מתקרבת אליו, ואני שומעת את הקול שלו, כמעט לחישה
״אני מצטער. אני מצטער.הייתי צריך רק לשחרר אותך.״
״תודה.״ אני מהנהנת, לוקחת נשימה עמוקה, מרגישה איך הכאב מתערבב עם הקלה. אני לא רוצה לחכות עוד. אני חייבת להתמודד עם זה – עם האמת, עם כל מה שהוא עשה.
אני צועדת אל הניידת, הנעליים שלי מהדהדות על המדרכה. הדלת נפתחת והוא עומד שם, פנים חמורות, מבטו פוגש את שלי. אני כמעט לא מרגישה פחד – רק כעס, כאב, וכל הצער שהצטבר במשך חודשים.
הוא מחייך אליי,
״אתה... אתה לא מבין כלום, נכון?״ אני מתחילה, קול רועד אבל חד.
״כל מה שעשית – הכאב שלך, כל מה שגרמת לי, למאי, לאמא שלי... הכל – אני יודעת הכל עכשיו!״
הוא צוחק, מנסה לבלבל אותי, להשפיל אותי, לדבר מגעיל על אמא שלי ועל מאי. אני לא עוצרת. כל מילה שלי חדה, נוקבת
״אני לא מפחדת ממך! אני לא אשתוק יותר! אתה לא יכול לשלוט עליי, לא על חיי, ולא על אף אחד שאכפת לו ממני!״
העיניים שלו מצמצות, הוא משתתק לרגע. שאר השוטרים צועדים אלינו, מביטים על כל מה שקורה, מחכים רק לרגע שבו ייקח אותו.
אני לוקחת נשימה עמוקה, צועקת את מה שהרגשתי כל הזמן הזה, כל הכאב, כל הזעם
״אתה הרסת את המשפחה שלנו! כל מה שעשית לא היה סביר! אתה הרסת לי את החיים!״
הוא מנסה לומר משהו, אבל אני ממשיכה, קול רם וברור
״הכאב שלך לא משנה! אני לא אשכח, ואני לא אשאיר את זה מתחת לשטיח!״
ואז, אני רואה אותו מסתובב, מבולבל, לא יודע לאן ללכת. השוטרים מצמידים את האזיקים לידיו, והעיניים שלו פוגשות את שלי בפעם האחרונה.
אני עומדת שם, רגליי רועדות מעט, אבל אני מרגישה איך משקל ענק נופל ממני. והכי חשוב – אני יודעת שהוא לא יוכל לפגוע יותר, ושאני יכולה סוף סוף לנשום.
ג'ייס לוקח את ידי ברכות, מבטו חודר, ומלמל:
״זה נגמר, מדיסון. הכל בסדר עכשיו.״
אני מהנהנת, עיניי מתמלאות בדמעות, אבל הפעם – זה דמעות של הקלה.
אני מרגישה סוף סוף משוחררת מהמשקל שנשאתי על הזמן הזה.
אני נשענת לרגע על ג'ייס, נותנת לעצמי להרגיש את החום שלו. כאילו כל העולם עצר, רק כדי לתת לי לנשום שוב. אבל מהר מאוד, אני נרתעת צעד קטן אחורה — לא כי אני לא רוצה אותו, אלא כי אני צריכה רגע לעמוד על הרגליים שלי בעצמי.
YOU ARE READING
The only exception
Romanceמדיסון מגיעה לעיר של דודה של מאי, אחרי שהיא חוותה טראומה בבית שלה. כשהיא מגיעה לעיר היא פוגשת את ג׳ייס. היא לא רוצה להקשר לאף אחד ובטח שלא אליו כי מתכננת לעזוב ברגע שהיא תוכל, אבל הוא לגמרי מקשה עליה להתעלם ממנו. ---- הכתיבה משתפרת מפרק לפרק אז אל...
