אני יורדת במדרגות עם התיק הענקי שמאי הכינה לי למחנה, למה צריך כל כך הרבה דברים לשני לילות? כאילו אני טסה לשבוע ביערות הגשם. זה רק יומיים, אבל התיק הזה שוקל כמו ההסטוריה שלי.
כשאני יוצאת אני רואה את ג׳ייס מעמיס את התיק שלו לאוטו של מאי ובא לעזור לי עם שלי
״תודה,״ אני לוחשת
אין מצב שגם ניסע לבית ספר יחד,
אני נכנסת למושב הקדמי והשקט באוטו רועש
אני שונאת את השקט הזה. במיוחד איתו. הוא לא סתם שקט- הוא כזה שמורגש בגוף.
״אז... אתם מתרגשים?״ מאי מנסה לשבור את השקט
אני מגלגלת עיניים ״בטירוף״
״ יש לי הרגשה שמדיסון תהנה ממש.״ הוא זורק מהמושב האחורי עם חיוך ציני שאני קולטת מהמראה
כשאנחנו יוצאים מהאוטו אני פוגשת ישר בגרייסי ואוליביה,
״זה הולך להיות ממש כיף, כבר הכנתי שאלות לאמת או חובה ומלא אבל מלא חטיפים.״ גרייסי אומרת בהתרגשות
״אני הבאתי לנו דוחה יתושים ומפה, אתן יודעות- למקרה שנצטרך.״ אוליביה מוסיפה.
גרייסי לוחצת את לחייה, ״את כלכך מתוקההה,״ היא אומרת כאילו מדברת לתינוקת ״אבל לא נצטרך מפה.״
כשאנחנו עולות לאוטובוס אנחנו נתקלות בבעיה, מי תשב ליד מי. הרי אנחנו שלושה.
״הכל טוב, אני גם ככה מעדיפה לשבת לבד ליד החלון עם שירים.״ אני אומרת בחיוך ומוציאה את האוזניות מהתיק
״בטוח?״ גרייסי מוודא שזה באמת בסדר, אני שמחה שיש לי חברות כאלו שדואגות לי.
״ברור נו״ אני דוחפת אותן שיכנסו
אני סורקת את כל המקומות שנשארו, אבל לא מוצאת.
רק מושב אחד נשאר וזה ליד מייק, חבר של ג׳ייס
״זה בסדר אם אשב פה?״ אני שואלת למרות שאין ככ ברירה
אבל לפני שמייק מספיק לענות ג׳ייס מופיע לצידי
״מייק יש לי בחילות אם אני יושבת מקדימה תוכל להחליף איתי?״
מייק מחייך וקם, אין לי מושג מה גורם לו לחייך אבל אותי זה לא משעשע לשבת כמה שעות ליד מישהו שאני בכלל לא מדברת איתו.
אני מתיישבת על המושב הפנימי ליד החלון,
״רוצה אוזניה אחת?״ הוא מציע לי ומסתכל לי בעיניים, אני מנסה לקרוע אותו אבל אני לא מצליחה.
אבל אני רואה שהמבט שלו אליי התרכך משום מה.
אני לא עונה אבל אני לוקחת אוזניה אחת
We don't talk anymore- Charlie Puth feat. Selina Gomes
ויוצא לי גיחוך מהאירוניה שזה השיר הראשון שהתנגן,
הוא מתאר את המצב שלנו.
הוא רואה שאני מחייכת והוא מחייך גם ומשעין את ראשו למשענת ועוצם עיניים.
אני מתחילה להרגיש עייפות אז אני עוצמת עיניים גם.
קליק של מצלמה נשמע ואני מתעוררת מזה, מאיך שישנתי אני מרגישה שעברו כמה שעות. גם האוטובוס עצר אז כנראה שהגענו ליעד.
״ממש מצחיק מייק״ ג׳ייס אומר ואני קולטת שהוא צילם אותנו, כנראה נרדמנו.
אבל לא בגלל זה הוא צילם, אלא בגלל שנרדמתי על הכתף שלו ואולי אבל רק אולי ממש נשענתי לו על החזה.
הפנים שלי מתחממות, ואני לא יודעת אם זה בגלל המבוכה או מזה שבכלל לא הרגשתי את זה קורה.
אני ישר מתיישרת ״הגענו?״ מנסה להתנער מהמבוכה
ג׳ייס קם ומוריד את התיק שלו ״כן.״
YOU ARE READING
The only exception
Romanceמדיסון מגיעה לעיר של דודה של מאי, אחרי שהיא חוותה טראומה בבית שלה. כשהיא מגיעה לעיר היא פוגשת את ג׳ייס. היא לא רוצה להקשר לאף אחד ובטח שלא אליו כי מתכננת לעזוב ברגע שהיא תוכל, אבל הוא לגמרי מקשה עליה להתעלם ממנו. ---- הכתיבה משתפרת מפרק לפרק אז אל...
