The only exception

Part 20

ממליצה להקשיב לשיר הזה בזמן קריאת הפרק!!!
Somewhere only we know- Keane
——————————-—————————————-
במסדרונות בית הספר אנחנו כמעט זרים.
ג׳ייס עובר לידי כשאני עומדת ליד הלוקר, והמבט שלו בקושי נח עליי לשניה- אך היד שלו תמיד מוצאת את דרכה לגעת לי בשרוול.
נגיעה קטנה ומהירה, כמו סיסמה סודית שרק אנחנו מבינים.

בכיתה, הוא מתיישב שורה אחת מאחוריי.
אנחנו לא מחליפים מילה, לא מחייכים זה לזו בפומבי.
אבל כשהידיים שלנו נפגשות מתחת לשולחן, כל הרעשים מסביב משתתקים.

במהלך השיעור ג׳ייס רושם משהו על המחברת שלו ואז מחליק לי דף
אני רוצה להראות לך משהו אחרי הבית ספר.
אני מסתובבת אליו, מחייכת ומהנהנת לאישור.

בהפסקות אנחנו לא מתיישבים ביחד- לא באמת.
ג׳ייס יושב עם חבריו לקבוצה ואני יושבת עם גרייסי ואוליביה. אבל תמיד יש רגע שבו אנחנו מצליחים ״להיתקל״ זה בזו ליד הברזייה או בקצה המסדרון- שנייה של מגע מהיר, חיוך חטוף, מבט שמחזיק יותר ממה שהוא נראה.

ביציאה מבית הספר כולם הולכים בכיוון שונה ורק אני וג׳ייס הולכים לאותו כיוון.
״אני מרגיש כמו בסרט מרגלים״ הוא מחייך ותופס את ידי.
״אתה סוכן חשאי מאוד גרוע. אתה תמיד שוכח לא להסתכל עליי כשאתה עובר כיתה.״

״וזה לא בולט כשאת לא מצליחה להסתיר את החיוך הזה?״ הוא מרים גבה.
״מה, איזה?״ אני מנסה להסתיר את החיוך שכבר פורץ לי בלי רשות.
הוא מניד את ראשו וצוחק.

״אז.. לאן אנחנו הולכים?״ אני מדלגת לידו.
״מקום מסתורי.״ הוא מחייך, ומניח אצבע על השפתיים, כאילו מסתיר סוד.

לאחר הליכה של עשר דקות אנחנו מגיעים לקיר שמכוסה עלים.
״כן שרלוק? מה עכשיו?״ אני שואלת
״את תמיד מפקפקת בי את יודעת?״ הוא מסיט שרשרת עלים ואני רואה שטח דשא ענקי
עצים מסביב ועל אחד מהם בית עץ.
המקום הזה מוכר לי.

״אני בא לפה כל פעם שקצת קשה לי, להרגע.״ הוא מסביר לי כשאנחנו שוכבים על הדשא. עדיין מחזיקים ידיים. מסתכלים אחד על השני בלי לנתק קשר עין. הוא מסתובב על הצד, נשען על הכתף.
״אני רוצה שגם לך יהיה את המקום הזה.״
״בנוסף אליי.״ הוא מוסיף. אין לי מה להגיד. אני רק מחייכת.

״המקום הזה מוכר לי.״ אני לוחשת.
״אני יודע.״ אני מרימה את המבט בבת אחת. ״מה זאת אומרת?״ היינו פה פעם, כשהיינו קטנים.״ הוא מסביר
פתאום, כמו סרט שמתנגן לאחור, הכל חזור.

פלאשבק. מדיסון בת 10

אני בורחת. הרגליים רצות לפני שהלב מספיק להבין למה.
באנו לבקר את דודה מאי אבל עכשיו אנחנו צריכים לחזור הביתה. אני לא רוצה לחזור לשם.
אני עוצרת כשאני מגיעה לאיזור גדול מלא דשא שבקצה שלו על אחד העצים יש בית עץ.
אני נחה מהריצה הארוכה הזאת מתחת לעץ. מסדירה נשימה. אבל פתאום אני שומעת קול. מישהו בוכה.

כשאני פונה למאחורי העץ אני פוגשת בילד, בערך בגיל שלי. עם שיער חום. ראשו תמון בין רגליו שצמודות לחזהו.
״מה קרה?״ אני שואלת.
״אבא שלי עזב.״ הוא אפילו לא מנסה להסתיר.
״הלוואי עליי.״ אני נאנחת.
״לא! אני אוהב את אבא שלי! אני לא רוצה שהוא ילך!״ הוא מסובב את גבו אליי.
״אני מצטערת.״ אני מניחה את ידי על שלו. וביד השנייה אני נוגעת בתליון שתלוי על צווארי, מרגיע אותי לגעת בו. הוא מחזיר אותי למציאות כשאני נאבדת.

״מדיסון!״ אני שומעת את אמא שלי קוראת לי.
אני מורידה את התליון ומביאה לו. ״קח. שיהיה לך משהו שיזכיר לך אותי. שאני לא אעזוב.״

חזרה להווה.

אז, כשהיינו ילדים, לא הבנו מה אנחנו נותנים זה לזו.
היום, אני יודעת.
אני שוכבת לידו, שקטה, והוא מחזיק לי את היד. בדיוק כמו אז.

״ידעת.״ אני לא שואלת. ״מהיום הראשון שראיתי אותך, אני לא יכלתי לשכוח אותך.״ נשמתי נעצרת.

אנחנו מתיישרים. כבר לא שוכבים. אני מסתכל השרשרת שנמצאת בתוך החולצה שלו. שרשרת בצורת כוכב. זו שנתתי לו אז.
״שמרת אותה.״ הוא מהנהן.
המבטים שלנו מצטלבים. הוא מניח את ידיו על הלחיים שלי ומלטף אותן. ״חיכיתי לך.״ הוא לוחש כשהוא בסוף נשען קדימה.
מנשק אותי. הפעם עם רגש. לא ניסוי. לא בדיקה. הוכחה.
אני לרגע בהלם אבל אז חוזרת ומנשקת אותו חזרה. הוא נופל על גבו ומשתחרר לי צחוק בקול רם.
הוא לא מצליח לעצור את עצמו וצוחק גם.

הקטע שלנו נקטע בהודעה שאני לא מייחסת לה כרגע חשיבות אבל הוא כן. יותר נכון לשומר מסך.
הוא מתרומם. ״זו התמונה שלנו בים.״ הוא אומר.
״אהבתי איך שיצאנו בה,״ אני לוחשת ״שקועים ברגע הזה.״

״את נראת פה מדהים.״ הוא אומר
״גם אתה לא נראה רע בכלל.״
״אה כן? לא ׳מושלם׳?״ הוא צוחק
״לא כל-כך.״ הוא מתחיל לדגדג אותי ״בסדר בסדר, הכי יפה בעולם.״ אני נכנעת.

—————————————
כשאנחנו מגיעים לבית שלו ובאים להפרד הוא עוצר אותי ״רוצה אולי שנצפה בסרט?״ הוא שואל כאילו הוא מתבייש.
״בתנאי שאני בוחרת במה לצפות.״ אני דורשת

״אני גם אכין לך ארוחה כדי שתשארי.״ אנחנו צוחקים.
אבל ברגע שהוא פותח את הדלת החיוך שלו נמחק.

במרכז הבית עומדת אליינה.
ולידה- זוג מבוגרים וילד קטן שמתחבא מאחוריהם.
״מה קרה?״ אני שואלת בלחש.
ג׳ייס לא עונה מיד. העיניים שלו תקועות באיש שמולו, כמעט בלי למצמץ. הוא בולע רוק.

ואז הוא אומר בשקט, כמעט בלי קול. ״זה אבא שלי.״
אני קופאת.
הוא אמר שזה לא יקרה.
הוא לא היה אמור לחזור.

——————————-——————————-
אזזז מה אומרים????
מקווה שאהבתם!!!! 🫶🏼🫶🏼🫶🏼🫶🏼

מה הקטע האהוב עליכם????
עליי שהיא שמה את התמונה שלהם כשומר מסך.🫠🫠🫠🫠

הרבה קוראים ולא מצביעים😕 רק ללחוץ על הכוכב למטה! זה עוזר לי ממש כדי לדעת שבאמת אהבתם!!!

תודה לכל הקוראים! ועל כל האהבה שלכם!!! אני מעריכה כל אחד ואחת מכם!❤️❤️😍😍🤭😍😍😍😍😍