The only exception

Part 24

ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק!!
Let down- Radiohead
Those eyes- new west

———————-———————-———————-
בימים האחרונים אני מתחמק ממדיסון, לא שאני רוצה. אלא חייב.
אני חייב למצוא פתרון כדי שאשאר פה ולא אעבור עם אבא שלי למדינה אחרת.
זה הורג אותי מבפנים, לא לראות אותה כל שניה שאני יכול. לשקר לה שאני חולה כדי לא לפגוע ברגשות שלה.
אני נשאר בבית, אפילו לא יוצא מהחדר.

אני שומע צעדים מהמסדרון, זאת מדיסון.
הדלת נפתחת, ״ג׳ייס. איך אתה מרגיש?״ היא לוחשת .
״גרוע, עדיף שתלכי שלא תדבקי.״ אני אומר בקול צרוד.
היא לא זזה. אני שומע את הנשימות שלה. שקטות, מהססות.
״אתה בטוח שאתה לא צריך כלום? תה... מרק?״

אני מהנהן, שוכב עם הגב אליה. אני לא יכול להסתובב, לא יכול להסתכל לה בעיניים.
״תודה, מדיסון. אבל באמת עדיף שלא תהיי פה.״

״אתה לא נראה חולה, ג׳ייס.״ הקול שלה יותר חד הפעם. כמעט כועס.
״אתה נשמע חולה, אבל אתה לא נראה כזה.״
אני עוצם עיניים. למה היא צריכה להיות כזאת חכמה?

״מה אתה מסתיר ממני?״ היא שואלת, מתקרבת.
אני מרגיש את המזרן שוקע טיפה כשהיא מתיישבת ליד הרגליים שלי.
״אני לא מסתיר כלום. פשוט צריך... זמן.״ אני ממלמל.

״ממני?״ היא שואלת בשקט. כמעט פגועה.

הלב שלי מתכווץ. אני מרגיש איך המילים תקועות לי בגרון.
היא לא מבינה שאני עושה את זה בשבילה.
שהלב שלי נקרע מרוב געגוע, שאני סופר את השניות עד שהיא תעזוב את החדר, רק כדי לבכות בשקט.

״אם אתה לא רוצה אותי לידך, תגיד.״ היא אומרת פתאום.
היא כבר עומדת, אני שומע את הרעש הקל של נעליים נגררות על הרצפה.
״רק אל תשקר לי, ג׳ייס. אני כבר מכירה את זה.״

המילים האחרונות שלה פוגעות בי כמו אגרוף בבטן.
אני יודע למה היא מתכוונת.
אני יודע מה היא עברה.
ואני עושה בדיוק אותו הדבר.

אני מתרומם לאט מהמיטה.
״מדיסון. חכי.״

היא עוצרת ליד הדלת, אבל לא מסתובבת.
הכתפיים שלה שמוטות, כאילו העייפות מהמאבק הזה בינינו כבדה מדי.
״אני שונאת כשאתה דוחף אותי החוצה.״ היא אומרת בשקט.

אני מרגיש איך הלב שלי דופק חזק מדי. הצורך לספר לה, לשים הכול על השולחן, צורח בי.
אבל אני לא יכול. לא עכשיו. אם היא תדע – היא תנסה לעצור אותי. היא תילחם. וזה יכאיב לה אפילו יותר.

״אני מצטער.״ אני לוחש. זה כל מה שאני מצליח להוציא.
היא עומדת שם עוד רגע. ואז מהנהנת, כמעט בלתי מורגש.
״תנוח.״ היא אומרת בקור שקצת שובר אותי, ויוצאת מהחדר.

הדלת נסגרת אחריה, ואני קורס בחזרה על המיטה, בולע את הכאב, את האמת, ואת הצרחה השקטה שרוצה לצאת.
השקט צורם פתאום.
רק הדופק שלי ממלא את הראש — מהיר, כבד, לא נותן לי לנשום.