ממליצה להקשיב לשיר בזמן קריאת הפרק!!
Fable- Gigi Perez
—————————————————————————-
הבר שהם בחרו היה אחד מהמקומות האלה שמוארים באור עמום, עם מוזיקה לא ממש רועשת אבל גם לא שקטה מספיק כדי לדבר בלי להתקרב. הריח של בירה טרייה, ערבוב של בושם ואוכל מטוגן, מילא את האוויר. ישבנו כולנו סביב שולחן עגול בפינה — גרייסי ואוליביה מקשקשות, מייק וג'ייס מתווכחים על איזה משחק כדורסל, ואני בעיקר מקשיבה.
אחרי חצי שעה של לגימות קטנות מהמשקה שלי (משהו מתוק מדי בשבילי, אבל לא היה לי כוח להתווכח עם המלצרית), אני קמה כדי ללכת לשירותים. המסדרון שמוביל לשם היה צר ועמוס באנשים שעוברים הלוך ושוב.
בפנייה כמעט מתנגשת בי דמות גבוהה — גבר בשנות השלושים, עם חולצה מקומטת ועיניים אדומות מהאלכוהול. הוא צוחק צחוק חזק מדי, כזה שחותך לי באוזניים, והיד שלו נופלת בחוזקה על הכתף שלי כשהוא מנסה לאזן את עצמו.
"או! סליחה, יפה," הוא אומר, וריח חריף של ויסקי מכה בי מיד. לא סתם ריח — גל שלם של זיכרון ששוטף אותי. הריח הזה, הטון הזה בקול, היד הכבדה שנשענת עליי — הכול מרגיש פתאום קרוב מדי.
אני קופאת במקום, הלב שלי דופק מהר מדי, ואני אפילו לא מצליחה לענות. כל מה שאני רואה בעיניים שלי זה לא אותו, אלא את אבא שלי — בדיוק ככה, שיכור, עיניים מזוגגות, ידיים כבדות, קול גבוה וצורם שמבקש עוד בקבוק.
"את... בסדר?" הוא ממלמל, אבל אני כבר לא שם. המילים שלו נמרחות לי בראש, ואני רק רוצה לזוז.
אני מצליחה להדוף אותו בעדינות ולהמשיך ללכת, אבל הצעדים שלי מהירים, כמעט ריצה, עד שאני חוזרת לשולחן.
ג'ייס מרגיש בי עוד לפני שאני פותחת את הפה. "מה קרה?" הוא שואל, הטון שלו פתאום חד יותר.
"אנחנו... יכולים ללכת?" אני שואלת, מנסה לשמור על קול יציב, אבל הוא נשבר באמצע המשפט.
העיניים שלו מתכווצות, כאילו הוא מחפש להבין, אבל הוא לא שואל שאלות מיותרות. הוא פשוט קם, זורק שטר על השולחן וממלמל למייק שנדבר אחר כך.
כשאנחנו יוצאים החוצה, האוויר הקר של הלילה פוגע בי, ואני מרגישה שאני סוף סוף יכולה לנשום.
הצעדים שלי איטיים, אבל הוא הולך ממש קרוב אליי, כאילו מוודא שלא יקרה עוד משהו.
"את רוצה לדבר על זה?" הוא שואל בשקט אחרי כמה שניות.
אני מנענעת את הראש. "לא עכשיו."
הוא מהנהן, לא לוחץ. היד שלו נשלחת לרגע לגעת בכתף שלי, מגע קצרצר, ואז חוזרת לכיס.
הדרך חזרה שקטה, אבל הנוכחות שלו... היא הדבר היחיד שמחזיק אותי יציבה.
אנחנו הולכים בשקט, רק צעדיו נשמעים לצידי, קצובים, כאילו הוא בכוונה מתאים את הקצב לשלי. הרחוב כמעט ריק, רק אור פנס רחוב פה ושם שוטף אותנו בגוון כתום-חמים, והאוויר הקר של הלילה מרגיע קצת את הלב שלי.
YOU ARE READING
The only exception
Romanceמדיסון מגיעה לעיר של דודה של מאי, אחרי שהיא חוותה טראומה בבית שלה. כשהיא מגיעה לעיר היא פוגשת את ג׳ייס. היא לא רוצה להקשר לאף אחד ובטח שלא אליו כי מתכננת לעזוב ברגע שהיא תוכל, אבל הוא לגמרי מקשה עליה להתעלם ממנו. ---- הכתיבה משתפרת מפרק לפרק אז אל...
