נ.מ ג׳ייס
אני רץ כמו מטורף במגרש בלי עצירות, רודף אחרי הכדור
כשבזווית העין אני רואה את מדיסון מצלמת אותנו.
אני אוהב את זה שהיא כל הזמן פה, אני לא יודע להסביר אבל אני רוצה שהיא תמיד תהיה בסביבה שלי.
כאילו אם היא רואה אותי- אני באמת קיים. באמת שווה משהו.
אחרי שעבר חצי אימון אני רואה את סקוט -שחקן יריב מהבית ספר גולדן הילס, אני פשוט מתעב כל דבר שקשור לבית ספר הזה. הם חושבים שהם מעלינו כי יש להם כסף
במיוחד סקוט, כל דבר אצלו הופך לתחרות של ״מי יותר...״
הוא פונה למדיסון ואני ישר מרגיש את הדם שלי מתחמם.
אין מצב שהוא פשוט יפנה אליה כדי לעצבן אותנו נכון? הרי הוא לא יודע בכלל מה טיב היחסים שלנו..
ציפיתי שהיא תהיה קשוחה ותתעלם ממנו כמו שהיה איתי כשרק נפגשו אבל אני מופתע לגלות שלא.
היא צוחקת. איתו.
והכי גרוע? זה לא הצחוק המנומס הזה שיש לה לפעמים כשאני זורק איזו שטות.
זה היה צחוק אמיתי. צחוק כזה שגורם לה לעצום עיניים ולהניד את הראש קלות.
״ג׳ייס! הכדור!״ אני שומע מהצד של המגרש אבל אני לא יכול להזיז את המבט מהם. איך היא יכולה לצחוק ולהראות כל-כך טוב, כשזה לא איתי?
אני מרגיש כאב חזק בכתף ומאבד שליטה ונופל לאדמה.
כשאני מבין מה קורה אני כבר חבוש על ידי האחות.
אני מרגיש את מדיסון מתקרבת אליי ואני לא מצליח לעצור את עצמי מלעקוץ אותה.
״היה נראה שנהנית״ אני אפילו לא מסתכל עליה
״מה, אתה מתכוון על התמונות?״ היא נשמעת מבולבלת כאילו היא לא מבינה מה קורה פה.
״או על שיחות עם יריבים.. מה שתגידי.״ נפלט לי בלי אפשרות לעצור, אז אני קם והולך כדי שלא אגיד עוד משהו שאני יודע בוודאות שאתחרט עליו.
כבר מאוחר בערב, שוחררתי הביתה מוקדם בגלל הפציעה ומאז אני פשוט שוכב על המיטה וחושב על איך שמדיסון חייכה אליו ואיך התנהגתי כמו טיפש.
אני מדליק את הטלפון ומתחיל להקליד לה
אני מצטער.
לא, אני מוחק. ובדיוק נכנסת הודעה חדשה ממנה.
היי ג׳ייס, זאת מדיסון.. אתה מרגיש יותר טוב?
אני לא יודע מה להגיב אז אני פשוט רושם כן.
אני פותח את החלון שיכנס אוויר לחדר ואני רואה אותה מלמעלה.
מחוץ לבית שלי.
מדברת.
לא איתי.
צוחקת.
לא אליי.
אני לא שומע כלום אבל אני רואה הכל.
את הידיים שלה נעות, את העיניים שלה מתכווצות כשהיא מחייכת אליו.
סקוט. ברור שזה סקוט.
משהו בי מתכווץ. אני שונא את התחושה הזאת.
כל פעם שמשהו מתקרב למישהו שקרוב אליי אני נדרך.
כאילו עוד שנייה גם הוא יקום וילך.
כמו אבא שלי.
הוא קם יום אחד, לקח תיק, ואמר לאמא שלי שהוא ״צריך הפסקה מהחיים האלה.״
לקחת הפסקה ממני.
לא ראיתי אותו מאז.
אני זוכר ששתקתי, אפילו לא בכיתי. פשוט שכבתי במיטה וחיכיתי לשמוע את הצעדים שלו במסדרון, זה לא קרה.
אולי בגלל זה קשה לי לסמוך.
אולי בגלל זה אני ככה עם מדיסון, שהיא קרובה מדי אני פשוט דופק ברקס. והורס את זה.
אני לא יודע איך לתקן את זה.
אני שונא לראות אותה מתרחקת, אבל אני מפחד להתקרב יותר.
YOU ARE READING
The only exception
Romanceמדיסון מגיעה לעיר של דודה של מאי, אחרי שהיא חוותה טראומה בבית שלה. כשהיא מגיעה לעיר היא פוגשת את ג׳ייס. היא לא רוצה להקשר לאף אחד ובטח שלא אליו כי מתכננת לעזוב ברגע שהיא תוכל, אבל הוא לגמרי מקשה עליה להתעלם ממנו. ---- הכתיבה משתפרת מפרק לפרק אז אל...
