The only exception

Part 38

ממליצה לשמוע את השיר בזמן קריאת הפרק!

You found me- The fray
————————————————————————ג׳ייס מושך אותי אל הרכב שלו, בלי מילים מיותרות.
אני עדיין בוכה, הידיים שלי מכסות את הפנים, אבל הוא לא מתרחק.
״קח אותי לשם... בבקשה...״ אני לוחשת בין הדמעות, קולה שלי כמעט לא נשמעת.

הוא מהנהן, פותח את דלת הנהג ומושיט לי את היד. אני מתיישבת לידו, והוא סוגר את הדלת בעדינות, כאילו כל תנועה שלו חייבת להיות בטוחה.

הרכב מתחיל לנוע, ואני שומעת את המנוע, מרגישה את הרעד של ג׳ייס לידיי. הוא לא דיבר עדיין, רק מביט בכביש.
״את בסדר?״ הוא שואל, סוף סוף. הקול שלו נמוך, רך.

אני משאירה את היד שלי על הברך שלו, עדיין רועדת.
״לא... אבל... אני... אני לא רוצה שהיא תלך... לא...״

הוא לוחץ את ידי ברגע שקט. ״אני מבטיח, היא תהיה בסדר. אני לא אתן לקרות לה דבר.״

אני נאנחת, מהדקת את היד שלו חזק יותר, כמעט נצמדת אליו. כל כך הרבה רגשות פורצים החוצה – פחד, זעם, אשמה, עצב.
והוא שם. פשוט שם.

הכביש חשוך, האורות מהרחוב זורחים דרך החלון. כל סיבוב, כל צליל מהמנוע, מרגישים לי כמו תופים על הלב.
אני נזכרת באמא שלי, איך היא הייתה שם, איך העולם שלי קרס אז... ואני מרגישה כאילו כל הזיכרונות האלה מתערבבים עם מה שקורה עכשיו.

״אני כאן, מדיסון... אני לא משאיר אותך לבד, לא עכשיו, לא אף פעם...״ הוא לוחש.

אני בוכה עוד יותר, משחררת סוף סוף את כל מה שהחזקתי בפנים כל הזמן.
והעולם, לרגע, עוצר.
⸻
נקודת מבט: ג׳ייס

אני לא מסתכל על המראות או על הכביש, רק על המדיסון שלידי. היא זזה לאט, הרעד שלה מורגש אפילו דרך כף היד שלי.
אני מנסה לא לחשוב על כל הסצנות שהיא כבר עברה, על מה שקרה עם אמא שלה. פשוט לוקח נשימה ומנסה להיות החזק כרגע.

אני לוחץ את הזרוע שלה עוד קצת, כמו שאומר-אני כאן, הכל יהיה בסדר.
אני שומר את הרכב במהירות סבירה, אבל גם מהר מספיק כדי שהאמבולנס יגיע קודם, כדי שמישהו באמת יטפל במאי.

כל רגע שאני מרגיש אותה נצמדת אליי, אני מבין כמה היא פצועה, כמה היא נזקקת למישהו שיחזיק אותה. ואני כאן. אני לא אתן לשום דבר לקרות לה.

———-
נקודת מבט מדיסון

המסדרון של בית החולים מרגיש כמו חלום רע שאני לא מצליחה להתעורר ממנו. האור הלבן, הקר, שוטף את הכול באותה בהירות אכזרית — לא משאיר מקום להסתתר, לא מאפשר לאף פינה להישאר חשוכה. הוא מחליק על הרצפה המבריקה, משתקף בקירות הקרמיקה הקרה, צורב את העיניים שכבר שורפות מהדמעות ומהחוסר שינה.

אני יושבת על כיסא מתכת בצד, רגליים משולבות, הגוף מכווץ, כאילו אם אקטן את עצמי מספיק אולי איש לא ישים לב שאני כאן. אבל כל נשימה שלי נשמעת לי כמו הדהוד, וכל מחשבה צורחת לי בראש.