Part 21

498 59 20
                                        

ממליצה לכם להקשיב לשיר הזה בזמן קריאת הפרק!!!

Family line- Conan grey

————-————-————-————-————-—
נקודת מבט ג׳ייס

כשאני פותח את הדלת אני רואה את אבא שלי. הוא נראה אותו דבר, בדיוק כמו ביום שעזב. אותו מבט. אותו זקן לא מסודר שחשבתי ששכחתי.
לידו עומדת אישה, בערך בגילו. וילד -עם עיניים ענקיות, ושיער כהה- שמתחבא מאחוריהם.
״מה קרה?״ מדיסון שואלת ומלטפת את ידי.

אני בולע רוק. מנסה לייצב את קולי. ״אבא שלי.״ אני לא בטוח בכלל ששומעים אותי. אני לוחש.

״ג׳ייס! התגעגעתי!״ הוא בא לחבק אותי. כאילו הוא חזר מנסיעת עבודה ולא נטש אותי לפני שמונה שנים. אני נסוג צעד אחורה.
״מה אתה עושה פה?״ אני לוחץ את ידה של מדיסון, מנסה להירגע. לא להתפרץ עליו. שהדמעות לא יעזבו את עיניי.

הוא משלב את ידיו, כאילו נבוך. כאילו מגיע לו ממני סבלנות

הוא אומר את זה כאילו כלום.
״באתי בשבילך.״
המילים האלה נופלות כמו אבנים לתוך הבטן שלי.
באמת? אחרי כל השנים האלה? פשוט בא? בשבילי?

אני שותק.
הכעס מציף לי את הגרון, אבל המילים לא יוצאות.
כי אם אני אגיד משהו — אני עלול לא לעצור.
האישה שלידו לוקחת צעד קדימה.
״אנחנו רק רצינו—״
״לא דיברתי איתך,״ אני קוטע, חד יותר ממה שהתכוונתי.
היא נעצרת, משפילה מבט.
מדיסון זזה צעד קטן קרוב יותר אליי, עומדת לצדי בלי מילה. רק נוכחת.

הילד, שבקושי מציץ מאחורי הרגל שלה, לוחש,
״זה אח שלי?״
הלב שלי קופא.
אני מסתכל עליו.
עיניים גדולות, סקרניות.
אין לו מושג.
הוא לא יודע על השברים שהאיש הזה השאיר מאחור. הוא רק ילד. בדיוק כמו שאני הייתי – כשאבא שלי עזב.

אני שואף אוויר.
הידיים שלי רועדות, אז אני תחוב אותן לכיסים.
״אני לא יודע מה אתה רוצה,״ אני אומר בשקט, כמעט לוחש.
״אבל זה לא הזמן. ולא המקום.״
״ג'ייס—״ הוא מתחיל שוב, בקול רך מדי.
״למה עכשיו?״ אני לא נותן לו להמשיך. הקול שלי נשבר.
״איפה היית? כשהייתי צריך אותך? כשהייתי לבד?!״

דממה.
הרחוב שקט פתאום, כאילו העולם עוצר נשימה.
הוא מנסה לומר משהו, אבל מדיסון מספיקה לפניו.
״אני חושבת שכדאי שתלכו עכשיו,״ היא אומרת בשקט אבל בביטחון.
אני לא מסתכל עליהם כשהם מסתובבים.
לא רוצה לראות את הילד הולך.
לא רוצה להרגיש רע בשבילו.

הדלת נסגרת.
הקול של הטריקה רועם לי בתוך החזה.
אני עומד שם רגע, ואז קורס על הספה, מרגיש את הגוף שלי נשבר.
מדיסון מתיישבת לידי, לא שואלת כלום. רק לוקחת לי את היד.
והפעם אני לא מנסה להסתיר את הדמעות.

The only exception Where stories live. Discover now