ממליצה לשמוע את השיר הזה בזמן קריאת הפרק!!!
Sidelines- Phoebe Bridgers
——————————————————-
לא ישנתי כל הלילה. לא יכלתי.
כשראיתי דרך החלון שהשמש זורחת קמתי בעדינות- כדי לא להעיר את ג׳ייס, והלכתי הביתה להתארגן לבית ספר.
לפני שאני יוצאת אני לוקחת בנוסף עוד בקבוק מים בשביל ג׳ייס ובשקית קטנה שני כדורים לכאבי ראש.
כשאני יוצאת לדרך אני רואה את ג׳ייס בדיוק יוצא גם.
לבוש בקפוצ׳ון עם הכובע על ראשו. כנראה הוא לא מרגיש טוב בגלל שהוא שתה. ״בוקר טוב.״ אני לוחשת. הוא מהנהן.
לא יודעת אם לדבר על מה שהיה אתמול בלילה.
״איך אתה מרגיש?״ אני מנסה להסתכל בעיניו אבל הכובע מסתיר אותו. ״נורא.״ הוא עונה בקול צרוד.
״הבאתי לך כדורי נגד כאבי ראש.״ אני מוציאה מהתיק.
הוא נעצר במקומו ומסתובב אליי. ״אל תדאג, הבאתי לך מים כדי שתוכל לבלוע.״ אני מוציאה גם את הבקבוק.
״למה?״ הוא שואל.
״כי אתה לא מרגיש טוב ויש לך עוד יום לימודים.״ אני אומרת כאילו זה מובן מאליו.
״לא. למה את עושה את זה בשבילי?״
״כי אני רוצה.״ אני ממשיכה ללכת. אני לא יכולה לענות את מה שאני באמת רוצה להגיד. שאני אדאג לו תמיד.
————-
השיעור הראשון עובר לאט מדי.
אני לא מצליחה להתרכז בשום דבר שהמורה אומרת.
המילים שלה נשמעות כמו רעש רקע מרוחק, כאילו אני מתחת למים.
הראש שלי עסוק במקום אחר. או יותר נכון — באדם אחר.
ג'ייס יושב שורה לפניי, עם הכובע עדיין על הראש, הראש שלו מורכן למחברת, כאילו מנסה להתמזג עם השולחן.
הוא לא הסתכל אחורה אפילו פעם אחת. לא חצי חיוך.
לא מבט חטוף. שום דבר.
אני שמה לב שגם החברים שלו קצת שותקים סביבו יותר מהרגיל.
משהו בו כבוי.
ואני? אני רק תוהה אם הוא מתחרט. על ההודעה. על הלילה.
על זה שאמר שהוא צריך שאשאר.
כשהשיעור נגמר, אני אוספת את התיק שלי לאט, מחכה אולי שהוא יקום ויביט בי לרגע.
אבל הוא יוצא מהכיתה כמעט ראשון, בלי להביט אחורה.
"מה קורה איתכם?" לוחשת אוליביה כשהיא מתקרבת אליי.
"אתם דיברתם בכלל היום?"
אני מושכת בכתפיים, מנסה להישמע אדישה. "לא ממש."
"ומה עם אתמול?" היא שואלת, עיניה בוחנות אותי.
"קרה משהו... אבל אני לא יודעת אם הוא בכלל רוצה לזכור את זה."
אנחנו יוצאות מהכיתה יחד, והלב שלי פועם מהר מדי.
כל מבט שלו שלא פוגש את שלי – מרגיש כמו סתירה.
כל שתיקה שלו – כמו עוד קיר שמתרומם בינינו.
אולי טעיתי. אולי לא הייתי צריכה להישאר אצלו.אולי הייתי רק תיקון זמני לבדידות שהוא שונא.
———-
אני ואוליביה מתיישבות בשולחן הקבוע שלנו בקפיטריה.
אני לא רעבה, בקושי נוגעת באוכל.
הראש שלי תקוע בלילה ההוא, ובאיך שג׳ייס בקושי הסתכל עליי הבוקר.
אני מפנה את המבט, מנסה לא לחשוב על הלילה ההוא.
לא על איך שהוא רעד בידיים, על המילים שלו, על איך הוא ביקש שאשאר.
ואיך עכשיו זה מרגיש כאילו כל זה לא קרה מעולם
YOU ARE READING
The only exception
Romanceמדיסון מגיעה לעיר של דודה של מאי, אחרי שהיא חוותה טראומה בבית שלה. כשהיא מגיעה לעיר היא פוגשת את ג׳ייס. היא לא רוצה להקשר לאף אחד ובטח שלא אליו כי מתכננת לעזוב ברגע שהיא תוכל, אבל הוא לגמרי מקשה עליה להתעלם ממנו. ---- הכתיבה משתפרת מפרק לפרק אז אל...
