The only exception

Part 34

ממליצה להקשיב לשיר בזמן קריאת הפרק!!!!
Gilded lily- cults

—————————————————

האור הרך של הבוקר מתגנב דרך הווילונות, והחום של המדיסון לצדי עדיין מרגיש לי כמו מחסה. היא עוד ישנה, הנשימה שלה שקטה ועמוקה, ואני מתמתח לאט מבלי לעורר אותה.
אני מסתכל עליה, הלב מתמלא במשהו שעדיין לא מצאתי לו מילים.
עם נשימה רגועה, אני זוחל מהמיטה ומחליק החוצה מהמיטה, שומר על השקט.

אני יורד במדרגות לאט, ומגיע למטבח. שם, ליד השיש, עומדת מאי. היא שותה את הקפה שלה, מביטה החוצה מהחלון. אני מבחין בקו המתוח בין הגבות שלה, בעיניים שמשדרות מחשבות כבדות.
היא לא שמעה אותי מגיע.

אני ניגש אליה, לוקח נשימה עמוקה, מנסה לאפשר לעצמי את האומץ שהיום אצטרך.
"אני לא רציתי להעיר את מדיסון," אני אומר בשקט. "רק הייתי צריך קצת אוויר."

מאי מסתובבת אליי, חיוך קטן וקריר ממלא את פניה.
"היא צריכה מנוחה," היא אומרת, "זה לא פשוט לה עכשיו."

אני מהנהן, לוקח כוס מים מהברז, ואז עוצר לרגע.
"יש משהו שצריך לדבר עליו, מאי," אני אומר לאט, מחפש את המילים. "על אבא של מדיסון. אני לא יכול להמשיך לחשוב על זה לבד. ״

אני לוקח את הכוס בידיים, אבל המים שם כבר לא מרגיעים. הלב שלי דופק חזק יותר מכל דבר אחר שהרגשתי בזמן האחרון. אני מסתכל על מאי, שמחזיקה את הספל שלה, השפתיים דקיקות, העיניים שלה מלאות משהו שבאופן מוזר מזכיר לי כאב והכנעה.
"יש משהו שאני חייב לספר לך," אני אומר, הקול שלי נמוך ורגוע למרות הלב הסוער. "שמעתי את השיחה שלך עם אמא שלי — על אבא של מדיסון."
אני מביט בה ישר לתוך העיניים, מנסה לא להראות את כל הרגשות והפחד שמבפנים מתרוצצים.
"הוא עומד להשתחרר מהכלא," אני מוסיף, כמעט לוחש. "אני לא יודע איך להתמודד עם זה."

מאי שותקת לרגע. האוויר סביבנו מתעבה, כל שנייה מתארכת, וכל מחשבה מתחדדת.
"אני יודעת," היא אומרת בסוף, הקול שלה נשבר קלות. "זה משהו שניסיתי להסתיר ממדיסון, לפחות עד שהזמן יגיע. אבל הוא קרוב, יותר ממה שחשבתי."

אני מהנהן, מנסה לעכל את המילים שלה, להרגיש את המשקל שלהן, את הגודל של הסוד הזה שאנחנו עומדים להכניס לתוך חייה של מדיסון.
"אני חושב שהיא צריכה לדעת," אני אומר, "לפחות לפני שזה יקרה. היא לא יכולה להמשיך לחיות בצל של משהו כזה גדול בלי להכיר את האמת."

בעוד אנחנו מדברים, אני שומע צעדים מהמדרגות. מדיסון.

המבט שלה נעצר קודם עליי, אחר כך על מאי, כאילו מחפשת תמיכה, תשובות, קצת אור בתוך כל החשכה שסביבנו.
השקט שנפל אחריה הכבד והמתוח, וכל אחד מאיתנו מרגיש איך העולם מתהפך קצת.

״מאד..״ אני לוחש. מתקרב אליה לאט. אין לי מה להגיד.
״אבא שלי משתחרר?״ היא שואלת בהלם. ״זה לא הגיוני. עברו רק חודשיים איך זה אפשרי?״ עיניה מתרוצצות כאילו מחפשת תשובה במחשבות שלה. עד שהן נעצרות. עליי.