The only exception

Part 30

ממליצה לכם להקשיב לשיר בזמן קריאת הפרק!!!

Meddle about- Chase atlantic

————————————————————————-

המורה רץ אלינו, כולו מבוהל. "מה קורה פה? מה קרה לה?"
אני לא עונה לו. רק עוזר לה לשבת לאט, יד אחת תומכת לה בגב, והשנייה על הלחי שנחבטה.
העיניים שלה עדיין קצת ריקות, אבל היא מתחילה להתעשת.

"אני בסדר," היא לוחשת. "באמת... זה היה בטעות."
המורה קולט את הפנים שלה, את הסימן האדום, את הדם בזווית הפה. "מי עשה את זה?"
אני נושם עמוק, כמעט אומר 'אני', כמעט אומר 'הוא', אבל היא מקדימה אותי.
"זה לא היה מכוון. רק ניסיתי להפריד ביניהם."
היא מנסה לחפות על ליאם — אולי כדי להפסיק את הכאוס, אולי כדי להגן עליי.

"את צריכה ללכת לאחות," אומר המורה.
"אני אקח אותה," אני אומר מיד, בלי לחשוב.
המורה מהנהן. "אבל אתה נשאר אחרי זה. אנחנו צריכים לדבר, ג'ייס."
אני לא עונה לו. רק קם, ואז עוזר לה לקום לאט.

כשהיא נעמדת, היא קצת מתנדנדת, אז אני מחזיק אותה חזק יותר, נותן לה להישען עליי.
העיניים שלנו נפגשות לרגע.
"מצטער," אני לוחש.
"לא על זה," היא עונה כמעט בלי קול.
"על הכול," אני מוסיף.

והיא שותקת.

אבל לא דוחפת אותי. לא מתרחקת.
לא הפעם.

אנחנו הולכים מהרחבה,אני שם לב שהיא לא הולכת ישר וטיפה מתנדנדת אז אני מרים אותה.
וברקע, אני מרגיש את המבטים. של כולם. כולל של ליאם, שעדיין עומד שם, מנסה לעכל את זה.

שהיא בחרה בי — אחרי הכול

———-
האחות מטפלת במדיסון. שקט. רק הקליק של הארון, הרשרוש של הפלסטר.

אני עומד ליד הדלת, אבל הראש שלי לא שם. הוא אצל הלחי שלה — האדומה, הפצועה.
אצל העיניים שלה — שפעם נצצו, ועכשיו כבויות.

כשהאחות יוצאת לרגע, אני לוקח נשימה עמוקה וניגש.
"אני לא יודע מה יותר גרוע," אני אומר, "זה שקרה לך משהו... או זה שקרה בגלל שאני הייתי שם."
היא מביטה בי, עייפה. "זה לא רק עליך, ג'ייס."

"זה כן." הקול שלי בקושי יוצא. "כל פעם שאני מנסה לתקן- אני הורס משהו אחר. ובסוף, מי שנפגעת הכי הרבה זו את."

היא מחזיקה את הקומפרס על הלחי, מסתכלת ישר קדימה.
"אתה באמת חושב שאני כזאת שבירה?"

"לא." אני עונה מיד. "אני חושב שאת הדבר היחיד שנשאר לי, ואני פשוט לא מצליח לשמור עליו כמו שצריך."

היא עוצרת לרגע. נושמת. ואז אומרת בשקט
"אני לא צריכה שתשמור עליי, ג'ייס. רק שתהיה שם. לא תלך, לא תוותר. גם כשכואב. גם כשזה מסובך."