The only exception

Part 27

ממליצה להקשיב לשיר בזמן קריאת הפרק!!!!
House of balloons/ glass table girls- The weekend

נקודת מבט ג׳ייס

אמא שלי מתכננת משהו קטן ליום ההולדת של מאי — כל שנה אותו טקס, עוגה תוצרת בית, רק אנחנו וצחוק שקט כזה של משפחה.
אז נסעתי לעיר לחפש לה מתנה.
מאי אולי לא באמת אחותי, לא באמת קרובת דם — אבל האמת? היא הכי קרובה לזה.
היא תמיד הייתה שם. בשבילי, בשביל אמא, וגם בשביל... מדיסון.
לפעמים אני חושב שהיא זו שהחזיקה את כולנו יחד, גם כשכל אחד מאיתנו היה קרוב להתפרק.

אז הלכתי לקנות לה משהו קטן. משהו פשוט שיגיד: אני זוכר. אני מעריך.
אבל אז ראיתי אותם.

עמדו שם, ליד חלון ראווה של איזה בוטיק קטן — היא והוא.
הם צחקו ממשהו. לא שמעתי מה. לא הייתי צריך לשמוע.

הדרך שבה הוא עמד קרוב אליה מדי. והוא הניח את ידו על כתפה.
הדרך שבה היא לא התרחקה.

משהו בי הצטמק. ואז נדלק.
הפכתי את הגב, עשיתי צעד, אולי שניים.
ואז הסתובבתי — ורצתי אליהם.

בלי לחשוב, בלי לתכנן. רק דחף אחד מטופש.

כי זה כאב.
וזה הרגיש לא הוגן.
וזה הרגיש... כאילו היא שייכת לי.
או לפחות, כאילו הייתי אמור להיות שם — לידה.
לא הוא.

"מדיסון?"

השם יוצא לי מהפה עוד לפני שאני מספיק לחשוב.
היא מסתובבת מיד, כאילו הקול שלי פגע בה בגב.
המבט שלה פוגש את שלי, מופתע — ואז משתנה.
אני בקושי מסדיר נשימה, רצתי לפה כמו אידיוט רק בגלל שראיתי אותה עם הוא.
סקוט.

העיניים שלי ננעצות בה, ואז גולשות אליו. הוא עומד לידה קרוב מדי, נינוח מדי.
הכתפיים שלו כמעט נוגעות בשלה.
והחיוך? כאילו הם משתפים איזה סוד שאני לא אמור לדעת עליו.
פתאום, כל האוויר סביבנו מרגיש דחוס.

"גם את פה," אני זורק, מנסה להישמע אגבי. "מפתיע."

החיוך שלו דוהה. טוב מאוד.

הוא אומר משהו על זה שהוא עוזר לה לבחור מתנה.
כאילו אני צריך אישור למה הם פה יחד.
אני מעיף מבט על מה שהם מחזיקים — שטויות. שום דבר לא באמת היא.

"נראה כאילו אתם מתקשים," אני אומר בקור רוח.
היא מודה בזה, בקול שקט, ואז נעצרת.
אני רואה את זה עליה — העומס, הכאב.
היא בקושי עומדת בזה.

אני מתקרב צעד. "בואי. אני אעזור לך."

אני לא מבקש רשות. לא צריך.
סקוט מהסס, ואז נכנע — ויוצא.
אני רואה אותה מביטה אחריו, שותקת, אולי אפילו אשמה.
אבל אז היא מסתובבת אליי — ואני כבר מחזיק מסגרת תמונה פשוטה. חומה עם כל מיני פרחים מסביב.