The only exception

Part 41

״מדיסון...״ הקול שלו נמוך, כמעט סדוק, ״אני לא מוכן לקבל את זה. לא מוכן לשמוע שאנחנו לא יכולים. את מבינה?״

אני נושכת את השפתיים, מנסה להחזיק את עצמי.
״אתה לא מבין, זה לא עניין של רצון. אבא שלי... הוא יהרוס הכל. הוא יהרוס אותך.״
אני מרגישה איך הדמעות מציפות את העיניים שלי, והלב שלי צורח — לא ממנו, אלא נגד מה שנגזר עליי.

הוא מתקרב עוד חצי צעד, מצמצם את המרחק שכבר כמעט לא קיים. מצחו נוגע בשלי, והקול שלו רועד, אבל מלא נחישות.
״שיפריד בינינו, שיאיים, שינסה להרוס... אני לא הולך לשום מקום. את שלי, מדיסון. את לא יכולה להגיד לי לוותר.״

אני עוצמת עיניים, הנשימה שלי נקטעת. ״אתה לא מבין כמה זה מסוכן...״ אני לוחשת.
הוא מחייך חיוך מריר, לופת את ידי ושוזר את אצבעותיו בשלי.
״מסוכן זה לאבד אותך. כל השאר... אני אסתדר.״

אני פוקחת את העיניים ורואה אותו קרוב אליי, כל כך קרוב. המבט שלו לא מרפה, כאילו נשבע לי בשתיקה שאין כוח בעולם שיקרע אותנו.

אני רוצה להאמין לו. רוצה להישען על המילים האלה. רוצה לשקוע שוב בחיבוק שלו ולשכוח מהכול.
אבל במקום זה אני לוחשת,
״אני פוחדת.״

הוא לא עונה במילים. הוא רק מושך אותי אליו, עוטף אותי בזרועותיו, צמודה לחזהו הרטוב, כאילו החום שלו יכול להמיס את הפחד. והפעם הנשיקה שלו שקטה יותר, רכה יותר, כאילו מבטיחה לי — אני פה, לא משנה מה.

החיבוק שלו לא מרפה, ואני מרגישה כאילו אני נמסה לתוכו. אבל אחרי רגע ארוך הוא נושם עמוק, כאילו מנסה לאסוף את עצמו. הוא מתרחק קצת, מספיק כדי להסתכל לי בעיניים.

״טוב,״ הוא אומר לבסוף, הקול שלו כבד, ״אם את אומרת שזה מסוכן מדי... אני אקבל את זה.״
המילים שלו נופלות עליי כמו סכין. הלב שלי נקרע. אבל אז הוא מתקרב שוב, אוחז בסנטר שלי בעדינות, מחזיק את המבט שלי.
״אבל תבטיחי לי משהו, מדיסון. תבטיחי לי שתחכי לי. שלא משנה מה הוא יעשה, לא משנה מה יפריד בינינו — את לא תשחררי אותי. אני יכול לחכות כל החיים אם צריך, אבל אני לא מוכן לאבד אותך.״

העיניים שלי מתמלאות דמעות, אבל הפעם הן לא רק של כאב — הן גם של תקווה קטנה, מסוכנת. אני מהנהנת, בקושי מצליחה להוציא מילה, ולוחשת
״אני מבטיחה.״

חיוך עדין, כמעט שבור, מתגנב אל שפתיו. הוא מתקרב שוב, השפתיים שלו פוגשות את שלי בנשיקה שונה. לא רעבה, לא נואשת כמו קודם — אלא איטית, עמוקה, מלאה אהבה. נשיקה של פרידה זמנית, כזו שמשאירה אחריה חותם על הלב.

אני מרגישה איך האצבעות שלו עוברות בשיער שלי, מתעכבות רגע על העורף, והחיבוק שלו מתהדק עוד פעם אחת אחרונה כאילו הוא מנסה לזכור אותי.
״אני אחזור,״ הוא לוחש לתוך האוויר שבינינו, ״לא משנה מה.״