The only exception

Part 38

מאחורי הדלתות הסגורות — מאי. הגוף שלה, החיוך שלה, הצחוק שלה שעד לא מזמן מילאו את הבית... הכול שם עכשיו, שוכב על מיטה לבנה, מחובר לצינורות, נתון בידי אנשים זרים עם מסכות על הפנים. אני לא יודעת אפילו אם היא שומעת אותי כשאני לוחשת את השם שלה. אני לא יודעת אם היא מבינה שאני כאן.

אני לוחצת את הידיים שלי זו בזו, כל כך חזק שהפרקים כבר מלבינים. פעם אחר פעם אני מריצה בראש את הרגע שבו היא קרסה — הצליל של הגוף שלה נופל, איך הפנים שלה התרוקנו פתאום מכל צבע, איך הלב שלי דהר ואני לא הצלחתי לנשום. כל שנייה מאז רק חוזרת אלי בלופים, בלי רחמים.

אני שומעת מישהו משתעל ליד, עוד מישהו בוכה רחוק יותר. ריח חריף של חומר חיטוי עולה באוויר, מערבב לי את הבטן, אבל אני לא זזה. אני תקועה.

ג'ייס עומד לא רחוק ממני, נשען על הקיר. הוא לא אמר כמעט מילה מאז שהגענו.
רק מבט אחד שלו כל כמה דקות, מבט שמבקש לוודא שאני עדיין מחזיקה.
אני לא יודעת אם זה מרגיע או גורם לי להרגיש יותר חשופה.

הדלתות נפתחות, ואני מתכווצת. אבל זו לא אחות, לא רופא. זה גבר במדים כחולים. שוטר. הוא מתקדם במסדרון בצעדים שקולים, כאילו הזמן שייך לו.
מבטו מחפש אותי — ואני יודעת ברגע שהוא נועל בי עיניים שהוא הגיע בשבילי.

"מדיסון?" הקול שלו נמוך, כמעט מנומס מדי, כאילו הוא יודע מראש שהשיחה הזאת הולכת להיות קשה.

אני מהנהנת, אבל שום קול לא יוצא.

הוא מתיישב מולי, מוציא פנקס קטן מהכיס, פותח עט. "אני מצטער שאנחנו צריכים לדבר ברגע כזה. אבל יש כמה שאלות שאני חייב לשאול אותך."

אני רק מהנהנת שוב, למרות שהגוף שלי צורח לא.

"את גרה עם מאי, נכון?" הוא שואל.

"כן," אני לוחשת, כמעט בלי קול.

"אין לך אפוטרופוס אחר? הורים, משפחה קרובה?"

הלב שלי קופא. המילה "הורים" דוקרת אותי כמו סכין. אני מסובבת את הראש הצידה, מנסה שלא יראה את הפנים שלי מתכווצות. "לא," אני אומרת, ומרגישה איך הגרון שלי נשרף.

הוא כותב משהו, מהנהן לעצמו. "אני מבין. תראי, אני חייב להסביר לך משהו. כשקורה מקרה רפואי חמור כמו זה... אנחנו חייבים לבדוק אם מי שאחראי עלייך כשיר לטפל בך. במקרה של מאי..." הוא נעצר, מחפש את המילים, "יש סימנים שהיא לא תוכל להמשיך לשאת באחריות הזו."

המילים שלו נוחתות עלי כמו אגרוף. אני מזדקפת, מתעוררת פתאום מהמעט קיפאון שהייתי בו. "מה זאת אומרת?"

הוא שואף אוויר, מבטו רציני. "זה נראה מקרה התאבדות.. הרופאים יגישו חוות דעת. אם הם יקבעו שמאי לא כשירה לגדל קטינה, הרווחה תצטרך להתערב. זה לא אומר שלא תראי אותה, זה לא אומר שהיא נעלמת מחייך. זה אומר שאנחנו חייבים לוודא שאת נמצאת במסגרת יציבה יותר."