The only exception

Part 37

אני קוראת, בקול לא בטוח:
״מאי?״
אין תשובה.

אני עושה עוד צעד פנימה. הרצפה חורקת תחתיי, והשקט נשבר רק על ידי פעימות הלב שלי, שנשמעות חזק מדי, כאילו הן מתנגנות בתוך ראשי.

אני מתקדמת במסדרון, והאור הצהוב החלש של מנורת הלילה גורם לצללים להיראות כבדים, כמעט מאיימים. המבט שלי קולט את הכוס ההפוכה על השולחן, את הבקבוק הפתוח.
משהו לא מסתדר.

אני בולעת רוק. בבת אחת הגוף שלי נכנס לכוננות, כאילו הוא יודע לפניי.אני ניגשת לדלת החדר שלה—היא פתוחה קצת.

אני דוחפת אותה באטיות.
העיניים שלי נופלות על המיטה.

ומשהו בתוכי מתרסק.

מאי שוכבת שם, ידיה שמוטות לצידה, שיער פרוע, פנים חיוורות כל־כך, כאילו הדם נשטף מהן. ועל הרצפה—כדורים מפוזרים.

״לא, לא, לא...״ הלחישה חומקת לי מהשפתיים, ואחריה זעקה קורעת.
״מאי!״

אני רצה אליה, נופלת כמעט על הברכיים, מנערת אותה בבהלה. ״תתעוררי! אל תעשי לי את זה! בבקשה...״

והגוף שלי קופא.
כי המראה הזה—הוא לא חדש. ראיתי אותו כבר.
אני שוב שם. חוזרת ליום ההוא.

הדלת ההיא שפתחתי פעם. הריח החמוץ של אלכוהול, האוויר הכבד, האמא שלי על הרצפה, העיניים שלה ריקות.
אני זוכרת איך עמדתי קפואה, איך צעקתי ולא היה מי שיענה לי.
התחושה הזו, של חוסר אונים מוחלט, של עולם שנשבר לי מול העיניים—היא בדיוק כאן.

אני לא נושמת. אני לא מצליחה להבדיל בין אז לעכשיו.

״לא... לא שוב... לא שוב!״ אני צורחת, האצבעות שלי לוחצות חזק מדי על הכתפיים של מאי, כאילו אם אכאיב לה היא תתעורר.
אבל היא לא מגיבה.

העיניים שלי מתמלאות דמעות, הגוף שלי רועד. הידיים שלי מחליקות, לא מצליחות לאחוז בה. אני תופסת את הפלאפון, האצבעות רועדות כל כך שאני לא מצליחה להקליד. אני לוחצת שוב ושוב על המספרים עד שזה מחייג.

״101, מה חירום?״

״היא... היא לקחה כדורים! היא לא מתעוררת! בבקשה תבואו מהר!״ הקול שלי נשבר. אני כמעט לא מצליחה לדבר.

הם שואלים שאלות: גיל, כתובת, מצב נשימה. המילים נתקעות לי בגרון, יוצאות מבולבלות.

אני זורקת את הטלפון על רמקול ומניחה אותו לידי. חוזרת אליה, תופסת את היד שלה, קרה מדי.
אני לוחשת שוב ושוב, לא יודעת אם לה או לעצמי:
״אני לא יכולה לעבור את זה שוב. אני לא יכולה לאבד עוד מישהי. את חייבת לקום, את חייבת...״

אני מנערת אותה שוב, והדמעות שלי נופלות על הפנים שלה. כל הגוף שלי צורח מבפנים.

הזמן מתארך, כל שנייה היא כמו נצח.
עד שהרעש החיצוני סוף סוף מתפרץ פנימה—סירנות.

האורות הכחולים־אדומים שוטפים את הקירות, ואני קופצת מהמקום, רצה לפתוח את הדלת.
״כאן! מהר!״ אני צורחת.

שני פרמדיקים נכנסים, נעים במהירות. הם ניגשים אליה, בודקים דופק, מצמידים ציוד. אחד מהם אומר, בקול לחוץ: ״שטחי, צריך לפנות מיד.״

אני נסוגה, אבל לא באמת. אני דבוקה אליה, כמעט חוסמת אותם.
״היא תהיה בסדר? היא תהיה בסדר?״ אני חוזרת שוב ושוב.

הם לא עונים. רק עובדים.

כשהם מרימים אותה על האלונקה אני נצמדת קרוב מדי, מחזיקה לה את היד, לא מוכנה לשחרר.

—————————————————-
אזזזז מה אומרים?????
מקווה שאהבתם!!!!
אמאאאאאאא איזה פרק!!!🤭
אשמח שתצביעו!