The only exception

Part 37

אני עדיין לא עוזב.

״מה לעזאזל זה היה?!״ היא מתפרצת, מושכת את היד שלה ממני. ״אתה השתגעת? מי אתה חושב שאתה?!״

אני לא יכול להגיד.
הלשון שלי כבולה.
אם אגיד, אצטרך להסתכל לה בעיניים ולספר לה שהייתה שנייה מלהיפגע. לראות את הפחד משתלט עליה. אני לא מוכן.

״תענה לי!״ היא מתקדמת צעד, כועסת. ״זה החיים שלי, לא שלך! אתה לא יכול לגרור אותי ככה, כאילו אני— אני לא רכוש שלך!״

אני שותק. הגרון שלי יבש.

״אתה תמיד חייב לשלוט!״ היא ממשיכה, דוחפת אותי קלות. ״מחליט בשבילי, מכתיב לי איפה להיות, עם מי לדבר... אתה לא אבא שלי, ג׳ייס!״

אני מהדק את הלסת. אם רק הייתה יודעת.

״אני לא שונאת הרבה אנשים,״ היא מוסיפה, הקול שלה נשבר טיפה בסוף. ״אבל אותך? אותך אני שונאת.״

המילים האלה חותכות בי.
אבל אני רואה דרך המסכה.
העיניים שלה מתחמקות מהמבט שלי, הידיים שלה רועדות. זה לא שנאה. זה פחד, בלבול, אולי אפילו משהו אחר שהיא לא מוכנה להודות בו.

אבל זה לא מקל על הכאב.
אני מנסה להתקרב, הקול שלי נמוך. ״מדיסון—״

״אל תדבר איתי.״ היא קוטעת, מרימה יד כאילו כדי להגן על עצמה. ״פשוט... תעזוב אותי.״

אני נושך את השפה.
כל עצב בגוף שלי צורח לספר לה את האמת. להגיד לה שהיא לא מבינה, שהיא הייתה שנייה מלהיפגע. אבל אני לא עושה את זה.

היא מסתובבת.
עקב נוקש, ואז עוד אחד. היא מתרחקת, ואני נשאר מאחור.

הדלת של המסיבה נפתחת שוב, קולות צחוק וגוף נוסף דוחפים דרכי פנימה, אבל אני לא זז.
אני נשאר לעמוד שם, לבד, עם כלום בידיים וריק בלב.

אני יושב על המדרכה כמה דקות אחר כך, הראש בין הידיים. אנשים עוברים, צוחקים, מסתכלים כאילו אני סתם שיכור.
אולי ככה זה נראה מבחוץ.

אבל בפנים – אני בוער.

עשיתי את הדבר הנכון. אני יודע.
אבל למה זה מרגיש כאילו הרסתי הכול שוב?

אני נזכר במשהו שאמא שלי אמרה לי כשהייתי ילד. ״אתה לא יכול להציל את כולם, ג׳ייס.״
היא צדקה. אבל מה אני אמור לעשות כשזה היא?

אני שולף את הנייד. מתלבט אם לכתוב לה.
תסמכי עליי.
אני רק רציתי להגן עלייך.
אבל אני לא מקיש כלום. אני יודע שהיא לא תקרא, או גרוע מזה – תמחוק.
אז אני מחזיר את הטלפון לכיס, יושב שם עוד קצת, ואז קם והולך.

נקודת מבט מדיסון

הלב שלי עדיין דופק מהר מדי כשאני צועדת חזרה מהמסיבה.
אני שומעת את הצעדים שלי על המדרכה, את רעש העקבים שלי, כאילו הם תופים קטנים שמזכירים לי את הכעס שלי.