The only exception

Part 36

אני מסתכלת עליו, חצי המומה חצי כועסת. "ומה הבעיה בזה?"
מעבירה את ידיי על הבגדים.
הוא מרים גבה. "את באמת לא מבינה? חצי מהחבר'ה שם יהיו שיכורים אחרי חצי שעה. את לא צריכה להיות שם."

אוליביה מתערבת, מגלגלת עיניים. "אל תעשה מזה עניין, היא לא ילדה קטנה."

אבל ג'ייס מתעקש. "ילדה קטנה או לא – זה לא מקום בשבילה."

אני מצמידה ידיים לחזה, מסתכלת עליו במבט חד. "תודה על הדאגה, אבל אני יכולה להחליט איפה המקום שלי. זה רק ערב של מסיבה."
גרייסי, כצפוי, מוסיפה שמן למדורה. "האמת שזה יהיה מושלם. מאד, את תהיי מהממת, וכולם יראו את זה. הגיע הזמן שתצאי קצת, תעשי כיף."

אני מרגישה את הדם עולה ללחיים שלי, במיוחד מהמבט שג'ייס נותן לי עכשיו – חצי כועס, חצי... משהו אחר.
"מה זה המבט הזה?" אני שואלת, כמעט מתגרה.

"אני רק אומר," הוא עונה, לוחץ שפתיים, "שהבגדים האלה מושכים יותר מדי תשומת לב. אנשים יפרשו את זה לא נכון."

אני פורצת בצחוק קצר, לא מאמינה. "מה, אני צריכה לקבל אישור ממך על מה ללבוש עכשיו?"
הוא מרים ידיים, כאילו מגן על עצמו. "אני לא אומר לך מה ללבוש. אני אומר לך... שאני לא סומך על מי שיהיה שם."
לרגע אני שותקת. יש משהו בדרך שבה הוא אומר את זה, משהו בין אזהרה אמיתית לבין קנאה שהוא מנסה להסתיר.

"אתה לא חייב לסמוך עליהם," אני עונה בשקט, "אבל אתה כן יכול לסמוך עליי.חוץ מזה אני לא חייבת לך כלום נכון?"
הוא מביט בי, ולא עונה.

אני חוזרת לתא המדידה, מחליפה את החצאית המבריקה בג'ינס בהיר וחולצה רחבה, ומציצה שוב החוצה. הפעם זה מרגיש הרבה יותר "אני".
"זה יותר נוח," אני אומרת, מסתובבת מול המראה.

אוליביה עושה פרצוף. "נוח? את לא הולכת לשיעור ספורט, את הולכת למסיבה."

"לא בטוח שאני הולכת בכלל," אני מתעקשת, מושכת את השרוול.
"מה זאת אומרת לא בטוח?" גרייסי מצקצקת בלשונה. "מאד, תפסיקי. זה הערב. כולם שם. את לא יכולה פשוט להיעלם."

אני שותקת, מרגישה את המבט של ג'ייס בוער לי בגב. כשהוא סוף סוף פותח את הפה, הקול שלו חתוך.
"אולי היא יכולה להיעלם. לא כל מסיבה זה חובה."
גרייסי מתגלגלת מצחוק. "ברור שתגיד את זה. אתה נראה כמו אחד ששונא מסיבות."

"אני לא שונא מסיבות," הוא מתקן, "אני פשוט לא סומך על מה שקורה שם."

אני מסתכלת עליו דרך המראה, עיני נפגשות בשל שלו. יש שם משהו... מעבר לדאגה. משהו שאני לא רוצה להגדיר בקול.
"אוקיי, ומה אכפת לך אם אני אלך?" אני מתגרה בו, מניחה ידיים על המותניים.

"כי—" הוא מתחיל, עוצר, לוקח נשימה. "כי אנשים שם לא חושבים על הגבולות שלך. מישהו שיכור, מילה לא במקום... מספיק מבט אחד ואת תתבאסי על כל הערב."

אוליביה קוטעת אותו. "היא לא לבד, גאון. אנחנו נהיה איתה. מה נראה לך, שנשאיר אותה עם איזה ג׳וש או מישהו מהחבר'ה?"
"כן," גרייסי מוסיפה, "אנחנו דואגות לה. אל תדאג."

אני כמעט רוצה לחייך מהשיתוף פעולה שלהן, אבל ג'ייס לא זז. הוא רק מסתכל עליי, מבט כבד.
"זה לא עניין של מי דואג לה," הוא אומר בשקט. "אני פשוט לא אוהב את הרעיון. זה הכול."

אני נאנחת. "אתה יודע, אתה לא חייב להיות השוטר שלי."
הוא מושך בכתפיים, אבל הלסת שלו מתהדקת. "ואתה לא חייב להיות כל הזמן... צודק," אני מוסיפה, חצי בצחוק חצי ברצינות.

השתיקה שמתפשטת אחר כך מרגישה כמעט מוחשית. אפילו גרייסי ואוליביה שותקות לרגע.

אני נכנסת שוב לתא המדידה, מחליפה לשמלה קצרה בצבע בורדו. כשאני יוצאת הפעם, שתיהן מתפוצצות מצחוק.
"מאד, זהו זה. את חייבת את זה!" אוליביה קופצת במקום.
גרייסי מוסיפה "סקוט פשוט יתעלף כשתיכנסי ככה."

הלב שלי נתקע לשנייה כשאני שומעת את השם הזה. כמובן. למה היא צריכה להזכיר אותו מול ג'ייס?

אני לא צריכה להסתובב כדי לדעת מה ההבעה שלו. כשאני בכל זאת מרימה את המבט אליו, העיניים שלו נעוצות בי, קרות וקשות.

"סקוט, אה? חשבתי שאת לא מעוניינת" הוא זורק, כאילו הטון שלו לא מספיק ברור.
אני מחייכת חיוך מאולץ. "זה סתם... דוגמה."

"נשמע יותר מדי ספציפי בשביל 'סתם'," הוא משיב.
אוליביה מצחקקת, מנסה לשבור את המתח. "אל תדאג, ג'ייס. היא לא הולכת איתו. היא הולכת איתנו."
אבל הוא לא נראה רגוע יותר. אם כבר – ההפך.

אני מסתכלת עליו, מתריסה. "אתה יכול להפסיק להסתכל עליי כאילו כבר החלטתי משהו? אני עוד לא יודעת אם אני הולכת בכלל."

"עדיף שלא," הוא עונה מיד, בלי למצמץ.

אני פולטת צחוק קצר, מנסה להסתיר את הלב הדופק. "זה מצחיק. אתה נשמע בדיוק כמו אבא עכשיו."

———————————————-
אזזזז מה אומריםםםםם???
מקווה שאהבתם!!!

שיהיה לכם שבוע טוב!!❤️❤️❤️