The only exception

Part 36

אני לוחץ את הלסת. "מאי... את באמת חושבת שיש כאן סכנה?"

היא לא מהססת. "כן. ואפילו אם אני טועה – אני מעדיפה לטעות בזהירות מאשר להצטער אחר כך." היא חוזרת לחתוך את הירקות, הפעם בתנועות חדות יותר. "אז מחר, כשאתם מסיימים בבית ספר – אתה הולך איתה. נקודה."

השתיקה שנופלת בינינו כבדה, אבל יש בה גם הקלה. לפחות עכשיו אני יודע שאני לא היחיד שראה את הסכנה.

נקודת מבט מדיסון

אני מוזגת לעצמי כוס מים, רק רוצה רגע שקט לפני שאני מתחילה עם שיעורי הבית, כשאני שומעת את מאי קוראת לי מהצד השני של המטבח.
"מאד, אפשר דקה?"

אני מסתובבת, לוקחת שלוק ארוך, מנסה לקרוא את המבט שלה. היא נשענת על השיש, כאילו היא עומדת לפתוח בשיחה 'קטנה', אבל אני כבר מרגישה שזה לא הולך להיות פשוט.
"ראיתי אותך חוזרת היום מהבית ספר," היא אומרת. "וזה קצת הדאיג אותי״

אני מקמטת את הגבות. "למה שידאיג אותך? זה שתי דקות הליכה."

"כי את הולכת לבד, ובימים האחרונים היו כמה מקרים... אנשים חשודים שמסתובבים פה באזור." הקול שלה יציב, אבל משהו בו מרגיש מתוכנן.
אני מגלגלת עיניים. "לא ראיתי שום דבר חשוד."

"וזה מה שמפחיד אותי," היא עונה, כאילו זה מובן מאליו. "הדברים האלה קורים בשקט. לא בא לי שתהיי לבד בדרך. חשבתי שמישהו ילווה אותך."

אני כבר יודעת מה הולך להגיע. "את מתכוונת לג'ייס."
"כן," היא מחייכת קלות. "הוא מסיים בערך איתך, והוא מספיק גבוה ומפחיד כדי שאף אחד לא יתקרב. ואולי לא רק ילווה אותך.. אני רוצה שהוא יצטרף אלייך כל זמן שאת לא בבית."

אני מניחה את הכוס על השיש קצת חזק מדי. "מאי... אני לא צריכה ליווי. אני לא ילדה קטנה."

"אני יודעת," היא אומרת, והטון שלה נהיה רך יותר. "אבל אני אשמח לישון בשקט בידיעה שאת מגיעה הביתה בבטחה. תעשי את זה בשבילי, לא בשבילך."
אני לוחצת שפתיים. אני לא רוצה. לא רוצה את התחושה שהוא 'שומר עליי', לא רוצה להרגיש שאני מישהו שצריך להציל. אבל המבט שלה... הוא כזה שאני לא יכולה להגיד לו לא.

אני לוקחת נשימה, מסובבת את המבט הצידה. "בסדר," אני ממלמלת. "רק בשבילך."
היא מחייכת, כאילו הרגע הורדתי ממנה משקולת ענקית. ואני מרגישה בדיוק את ההפך.

———

אני מבחינה בו כבר מרחוק, נשען על הגדר שליד שער בית הספר כאילו הוא חלק מהנוף. ידיים בכיסים, כתפיים מעט שמוטות, אבל העיניים... העיניים שלו לא מפספסות כלום. הוא סורק את הרחוב כמו שומר.

כשאני מתקרבת, הוא מזדקף קלות. "נו?" הוא אומר, כאילו היינו באמצע שיחה שנקטעה.
אני מרימה גבה. "מה נו?"
הוא מושך בכתפיים, "לא יודע... את נראית כאילו יש לך משהו להגיד."