The only exception

Part 30

השעון מצלצל, מסמן לנו שהזמן נגמר, והריח החם והמוכר ממלא את החדר.
אני מוציא את הפיצה בזהירות, מניח אותה על השיש.
"ואז נשאר רק להחליט מי מנקה," אני מזכיר, מחייך.
היא מסתכלת עליי ועונה "אתה. ברור."

אני זורק לה מבט חצי מותש, חצי מתאהב.
"בכל זאת, אני יכול לעמוד בזה, אם זה אומר שתקחי אותי שוב למטבח שלך."

היא מתקרבת, מושיטה יד ומושיטה לי נשיקה על הלחי, רכה וחמה.
"יאללה, אתה בר מזל. אבל אל תגיד לי שזו לא הדרך שלך להשיג פיצה בחינם."
אני מחייך, מתקרב אליה, ומניח את ידי על הלחי שלה. מלטף אותה.
"כל הטעמים הטובים מתחילים בזה."

הלב שלי נעצר. אני לא יודע מה לעשות. רק עכשיו חזרנו לדבר ואנחנו ישר צוללים למים עמוקים.
היא עושה את הצעד הראשון ומנשקת אותי, תופסת בפניי ומקרבת אותי אליה.
כאילו אם אתקרב נהפוך לאדם אחד.

כאילו רק אנחנו בעולם. אני והיא.
אני מרים אותה על השולחן, כדי שתהיה בגובה שלי אבל אני עדיין צריך להתכופף אליה. לא חושב אפילו להתנתק.
אני מעמיק את הנשיקה, מתמסר.

מדיסון מתרחקת טיפה. בקושי נושמת, ״ג׳ייס..״ היא לוחשת.

אנחנו שומעים את מנעול הדלת מסתובב. אמא שלי.
היא קמה מהר מהשולחן כאילו הוא מלבה והולכת מהר למקרר. לא יודעת מה לעשות. היא פותחת אותו ועושה כאילו היא מחפשת משהו.

אני מסדר את השיער שלי. מסדיר את הנשימה.
הדלת נפתחת.

"איזה חום מוות בחוץ," היא אומרת, נכנסת עם שקיות מהסופר, "קניתי ענבים, אם בא לך..."
היא ממשיכה פנימה בלי להסתכל עלינו, שמה את השקיות על השיש.
היא שולפת קופסת ביצים, חלב, איזה גביע יוגורט.

ואז היא נעצרת.

היד שלה קפואה באוויר, האצבעות מחזיקות את הארנק, אבל העיניים – פתאום קולטות.
המבט שלה נעוץ במדיסון, שאוחזת עדיין בדלת של המקרר, פנים אדומות, שיער טיפה פרוע.
ואז היא מסתכלת עליי.
שקט.
היא לא אומרת כלום, אבל אנחנו יודעים — היא הבינה. הכול.

מדיסון מחייכת חיוך נבוך וממלמלת, "אני... אעזור עם השקיות..."
ונעלמת מהמטבח כאילו הבריחה מבצע חשאי.

אני נשאר לבד עם אמא.
מנסה להסדיר נשימה, כאילו זה ישכנע אותה שלא ראית כלום.
אבל ברור שהיא ראתה.
ברור.

היא סוגרת את המקרר, נשענת על השיש, ומסתכלת עליי.
"אתה רציני עכשיו?" היא שואלת, ידיים משולבות.
"זה היה בדיוק על השולחן שחתכתי עליו סלט לפני שעה."

אני פותח את הפה, אבל היא מרימה אצבע.
"אל תגיד לי 'זה לא מה שזה נראה'. אני אמא. אני יודעת בדיוק מה זה היה."

אני מגרד את העורף. "טוב... אז אני לא אגיד."

היא לוקחת כוס מים, לוגמת ממנה באיטיות, ואז אומרת
"תשמע, אני לא נגד רומנטיקה. באמת. אני אפילו זוכרת איך קוראים לה."
היא מצביעה על השולחן. "אבל בוא נסכם שזה לא קורה שם, בסדר?"

אני צוחק, לא מאמין שזה בכלל קורה.
"אמא—"

היא מחייכת חיוך קטן, הפעם אמיתי.
"אני שמחה בשבילך, ג'ייס. באמת. פשוט... תנשום. ואל תשבור לה את הלב."
"לא התכוונתי לזה שיקרה כלום—"
"זה בדיוק הקטע," היא עוצרת אותי. "הדברים הכי חשובים קורים כשאתם לא מתכוונים."

היא שותקת רגע, ואז, עם קריצה "ובפעם הבאה, אם אתה כבר משתמש בשולחן – תנקו אחריכם. לפחות שלא יהיה קמח על החצאית שלה.״

————————————————————-

אז מה אומרים???????
מקווה שאהבתםםםם!!!!🫶🏼🫶🏼🫶🏼

מה הקטע האהוב עליכם??????
לי יש שניים:
שהוא הרים אותה😍😍😍😍😍😍😍😍
והמשפט האחרון שאליינה אמרה 🤭🤭🤭🤭🤭
אשמח לשמוע את שלכם!!!

הרבה קוראים ולא מצביעים😕 אשמח שתלחצו על הכוכב למטה⭐️
תודה רבה על התגובות! תמשיכו ככה!❤️
תודה על כל האהבה שלכם! לא מובן מאליו בכלל!!!! אני אוהבת אתכם כל-כך!!!!❤️❤️❤️❤️❤️