The only exception

Part 30

היא שותקת, נותנת לי מרחב. וזה כל מה שהייתי צריך.

"ישבנו ודיברנו. ואמרתי לו את זה. את הכול. לא בצעקות, לא בריבים. פשוט... את האמת.
והגענו להסכם. אני לא נוסע לשם. במקום זה, הוא יבוא הנה. פעם בחודש. ניפגש, ננסה לבנות משהו — בקצב שלי."

היא מחייכת, חיוך עדין. "זאת החלטה טובה."
"זה מרגיש... שלי. לא שלו.
ולראשונה בחיים, אני מרגיש שלא ברחתי. שעמדתי מולם — מולו — ואמרתי מי אני."

היא מסתכלת עליי ארוך, ואז לוחשת, "אני גאה בך."

המילים האלה מחליקות פנימה כמו חום.
"את יודעת, זה מצחיק," אני אומר, מחייך פתאום, "הוא אמר לי שהפכתי להיות מישהו שהוא בקושי מזהה."
היא מצמצמת עיניים. "וזה אמור להיות רע?"
"לא יודע. אבל אז חשבתי על זה — אולי הוא פשוט לא מזהה אותי כי הפכתי למישהו שהוא לא בנה. מישהו שאני בניתי בעצמי."
"או שמישהו אחר עזר לך לבנות," היא אומרת ומרימה גבה.
"אה כן?" אני מחייך, "מי למשל?"
"בחורה עם מצלמה, לב עקשן."

"וואו," אני לוחש. "היא נשמעת מושלמת."
אנחנו צוחקים.

וזה כבר לא רגע של סיום — זה רגע של התחלה.

———-

אני מדליק את התנור, ומדיסון עומדת ליד השיש עם הבצק בידיים, עסוקה למרוח עליו רוטב עגבניות.
״מזל שאת פה, לא הייתי מצליח אפילו לפתוח את הבצק.״
״אתה שם לב שכל פעם אתה רק מודה שאתה צריך אותי.״
היא צוחקת ומקרבת את עצמה, מורחת שכבה נדיבה של גבינה על הבצק.

אני מתקרב, מנסה לגלגל בצק, אבל במקום זה נשאר עם חצי בצק דבוק ליד היד.
"אני בטוח שהפיצה שלנו תהיה משהו... ייחודי," אני אומר, מנסה לשמור על הבעת פנים רצינית.
"כן, ייחודי כמו פיצוץ מטבח," מדיסון עונה, מזיזה לי בעדינות את היד כדי לעזור לי.

הידיים שלנו נוגעות לרגע, ואני מרגיש את החשמל שזורם.
היא מסתכלת עליי, עם אותו החיוך שמבלבל אותי כל פעם מחדש.
"תגידי, אם הפיצה לא תצא טעימה," אני אומר, "מה נעשה?"
״אתה תזמין לנו אוכל אמיתי.״ היא אומרת.

הפיצה נכנסת לתנור, ואנחנו עומדים יחד, מתרחקים ונשענים זה על זה.
הבית מלא בריח של עגבניות וגבינה, ואני יודע — הרגעים האלה, עם כל הטירוף והבלגן, הם מה שחשוב באמת.
הפיצה בתנור, והטירוף במטבח נסגר לאיזה שקט נעים.
אני מרגיש את חום הגוף שלה צמוד אליי, נשימותיה שקטות במרחב הקרוב.
"את יודעת," אני מתחיל, "זו הפעם הראשונה שמישהו גורם לי להתייחס להכנת פיצה בתור רגע שווה."
היא מצחקקת, מזיזה את הראש בעדינות.
"זה כי אתה ממש לא מבשל כלום לבד. לא פלא שאתה מפשל."

אני מושיט יד ועם האצבע מלטף לה שיער שנפל על הפנים.
היא לא זזה, רק מסתכלת עליי.
"אולי כשנלמד לבשל ביחד, גם נלמד לעשות פחות שטויות."
"אני סומכת עלייך," היא אומרת, "אבל לא מבטיחה שזה ימנע את הבלגן."