The only exception

Part 30

אני בולע רוק. משהו במילים שלה שובר לי את ההגנה האחרונה שנשארה.
"אני לא הולך לשום מקום."
"גם אני לא," היא אומרת, ואז סוף סוף מסתכלת עליי באמת.

השתיקה בינינו פחות כבדה עכשיו.
כמו סוף סערה. כשהכול עדיין רטוב, אבל האוויר סוף-סוף נושם

אנחנו יוצאים מחדר האחות לאט.
המסדרון כמעט ריק, השעון מראה שהשיעור כבר חזר.
היא עדיין מחזיקה את הקומפרס על הלחי, ואני הולך לידה, בלי לגעת — אבל מספיק קרוב כדי שהיא תדע שאני שם.

כשאנחנו יוצאים לחצר האחורית של הבניין, הכול מרגיש פתאום שקט מדי.
לא הרחבה, לא הקהל, לא המבטים — רק רוח קלה, כמה עצים, וריח של דשא.

"בא לי להיעלם קצת," היא אומרת, מתיישבת על ספסל עץ ישן בצד.
"לאן?"
"לא יודעת. איזה אי בודד. בלי אנשים. בלי ליאם."
"בלי ג'ייס?" אני שואל, מרים גבה.
היא מחייכת. "תלוי אם הוא מתכוון להתנהג יפה."

אני מתיישב לידה, נשען אחורה, מביט לשמיים.
"האמת? נשמע דווקא טוב. רק תגידי מתי להפליג."

היא שותקת רגע, ואז שואלת ״למה אתה תמיד קופץ להילחם? כאילו אתה לא יודע שיש דרכים אחרות להתמודד."
אני נאנח. "כי לפעמים... הלב שלי מתפוצץ ואני לא יודע לאן לשפוך את זה.
וכשזה קשור אלייך? אני לא רואה כלום. רק מה שמול העיניים."

היא מסתכלת עליי מהצד.
"אתה לא צריך להילחם עליי מול אחרים, ג'ייס. אתה רק צריך לא להילחם בי."

המילים שלה פשוטות, אבל הן מכות חזק.
אני מהנהן לאט.
"אני לומד. לאט, אבל לומד."

היא שותקת שוב, ואז נשענת על הכתף שלי. פשוט ככה. בלי מילים. ואני נותן לה.
לכמה רגעים, העולם שותק איתנו.
הדופק שלי נרגע. הרוח נושבת. היא עדיין פה.

"תגיד," היא ממלמלת פתאום, "באי הבודד הזה... יש פיצות?"
אני צוחק. "ברור. ויש גם שייקים. מה שתרצי."
"אז תזמין שניים. עם מלא גבינה."

אני מחייך, מניח את הראש שלי קלות על שלה.
"יש לך טעם טוב, מאד."
"כן," היא לוחשת, "אני יודעת. תראה את מי בחרתי."

אנחנו עדיין יושבים באותו הספסל, כשהשקט בינינו נעים יותר עכשיו.
כבר אין מתח — רק שקט אמיתי. כזה של אחרי סערה.

אני מסתכל קדימה, לא עליה. קשה לי להביט לה בעיניים כשאני אומר
"הסיבה שהתרחקתי זה בגלל אבא שלי.״
״למה? אני ידעתי שהוא בא, אני נשארתי לצדך כשהוא הופיע.״

אני לוקח נשימה. "מה שלא ידעת זה שהוא רצה שאני אעבור אליו. לצרפת."
היא פוקחת עיניים. "רגע... מה?"
"כן. הוא גר שם עכשיו, עם האישה החדשה שלו. הוא חשב שזה רעיון מעולה להתחיל 'פרק ב' של אבא-בן', כאילו אפשר פשוט לקפוץ כמה שנים אחורה ולתקן הכול בשיחה אחת."

"ומה אמרת לו?" היא שואלת לאט. הקול שלה כמעט לחישה.

אני מושך בכתפיים. "בהתחלה לא ידעתי מה להגיד. הרגשתי אשכרה קרוע. כי מצד אחד, הוא פתאום פה, מנסה — סוף סוף — להיות אבא.
אבל מצד שני... הוא חזר רק כשהיה לו נוח. ואני כבר לא אותו ילד שחיכה לו."