The only exception

Part 29

אבל עכשיו אני רק רוצה לדבר איתה. לשאול אם היא בסדר. אם היא... עדיין בנו.

אני רואה אותה עומדת עם אוליביה וגרייסי מתחת לעץ הגדול ליד מגרש הספורט. היא מחזיקה את הטלפון שלה כאילו הוא מגן אישי, לא מסתכלת לשום כיוון. סגורה בתוך עצמה.

אני ניגש, אבל עוד לפני שאני מספיק להגיד מילה – גרייסי זזה קדימה.
"מה אתה רוצה?" הקול שלה חד. היא אפילו לא מנסה להסתיר את הטון.

"באתי לדבר איתה," אני אומר, מסתכל על מדיסון.
היא בקושי מרימה את המבט. היא נראית מותשת. עייפה בצורה שגורמת לי לרצות לחבק אותה.

"אני לא חושבת שהיא רוצה לדבר איתך." עכשיו אוליביה מצטרפת, עומדת לצידה כמו קיר.
אני בולע את הרוק. "מה קורה פה?"

"באמת לא מבין?" גרייסי מקמטת את המצח. "אחרי מה שעשית?"
"מה עשיתי?" אני שואל, הקול שלי מתחיל להתרומם. אני מרגיש איך כל הגוף שלי נדרך.
"מה, לעזאזל, כולם יודעים חוץ ממני?"

הן שותקות לשנייה, ואז גרייסי מצמצמת עיניים.
"אתה היית בבר, לא? עם ליאם. מישהו ראה אותך יוצא משם עם מישהי. אז מה, אתה עכשיו משחק תמים?"

אני קופא. מה? "על מה את מדברת? לא הייתי עם אף אחת."
"אה, אז השמועה פשוט הופיעה מעצמה?" אוליביה שואלת, סרקסטית.
"אני לא יודע מה ליאם סיפר, אבל הוא דיבר שטויות. לא יצאתי עם אף אחת. נשבע."

עכשיו מדיסון סוף סוף מרימה אליי מבט.
יש לה בעיניים משהו אחר. לא שנאה, לא כעס.
יותר כמו... שברון.
"מדיסון," אני אומר, צעד אחד קדימה, מתעלם מהבנות, "תגידי לי שאת לא באמת מאמינה לזה."

היא מסתכלת עליי ארוכות. שקט.
ואז, בקול כמעט לחישה
"זה לא העניין אם אני מאמינה או לא. זה פשוט... כואב לי שאתה לא הבנת מה אני באמת ניסיתי להגיד לך."

אני בולע את הרוק. "את אמרת לי לצאת עם מישהי אחרת. את אמרת שאנחנו יכולים להיות עם אחרים."

"כן," היא אומרת, ועכשיו הקול שלה יציב יותר, "אבל לא באמת התכוונתי לזה.
רציתי לבדוק אם אתה תילחם עליי. רציתי... לראות אם אכפת לך מספיק בשביל להישאר, גם כשאני דוחפת אותך החוצה."

אני מרגיש כאילו כל האוויר יצא לי מהגוף. "את... בחיים לא היית צריכה לבדוק את זה ככה."
"ואתה בחיים לא היית צריך לשבת ליד אנשים שמסוגלים להמציא דברים כאלה עליך."

שנינו שותקים.
המבט שלה עז, פגיע, יפה בצורה שכואבת להסתכל עליה.

אני פותח את הפה להגיד משהו — אבל אין לי מה לומר.
רק את האמת, והיא כבר נאמרה.
"את... בחיים לא היית צריכה לבדוק אותי ככה," אני אומר שוב, הקול שלי צרוד, מתאמץ להישאר יציב.
היא שותקת, רק מסתכלת עליי. ואז עונה, לאט
"ואתה בחיים לא היית צריך לשים את עצמך בסיטואציה שנתנה לי סיבה לפקפק בך."