The only exception

Part 29

שיחקתי אותה אדישה. כאילו לא אכפת לי. כאילו אני מחזיקה את עצמי חזק.
אבל כל הלילה התהפכתי במיטה, חשבתי עליו. על העיניים שלו כשהוא שמע אותי אומרת את זה. על השתיקה שלו.
על איך שהוא לא נלחם בי.

"הוא באמת הלך?"
המחשבה הזו נדחפה שוב ושוב לתוך הראש שלי כמו שיר מעצבן שמסרב להפסיק להתנגן. לא הייתי מוכנה לתשובה.
אבל עכשיו, אני מרגישה אותה מתקרבת.

"מאדי."
קול מאחורי. אני מסובבת את הראש ורואה את גרייסי. היא מתקרבת אליי לאט, כאילו הולכת על ביצים.
כבר אז ידעתי שהיא הולכת לשבור לי את הלב.
לא בכוונה.
פשוט, היא יודעת משהו.

"מה?" אני שואלת, מנסה להישמע רגילה, אבל הלב שלי דופק בקצב לא הגיוני.

היא מסתכלת עליי לרגע.
"את... דיברת עם ג'ייס מאז הסופ"ש?"

"לא," אני עונה מהר מדי. ואז מוסיפה: "למה?"

גרייסי מהססת. ואז נושפת, כאילו מוותרת על הניסיון לרכך.
"יש שמועה שהוא היה בבר עם מישהי. כאילו... שהוא יצא משם עם מישהי. ליאם אמר למישהי שהוא לא חזר לבד."

אני קופאת.
הראש שלי ריק, אבל גם רועש בו זמנית.
אני שומעת את המשפט שלה שוב ושוב.
"הוא לא חזר לבד."

אני שונאת עד כמה זה פוגע בי.
עד כמה זה מצית בי משהו – לא קנאה, לא כעס – כאב. עמוק.
כאב שקט כזה שלא צועק, אבל לוחץ על כל חלק בי.

אני מנסה לצחוק. "נו, אז מה? הוא רווק. שיעשה מה שבא לו."

הקול שלי לא יציב.
גרייסי מסתכלת עליי עוד רגע, ואז קולטת. היא מרפה.
"פשוט חשבתי שתרצי לדעת."

היא הולכת.
ואני נשארת ליד הלוקר שלי, בוהה בדלת המתכת כאילו היא הולכת לתת לי תשובות.

אני יודעת שזה לא מוכח. שזה רק שמועה. אבל זה לא משנה.
המוח שלי כבר מילא את החסר – איך הוא נראה כשהוא יוצא מהבר, איך הבחורה נראית, איך הוא מחייך לה כמו שהוא חייך לי פעם.

אני דחפתי אותו החוצה. אבל לא באמת חשבתי שהוא ילך.
לא באמת חשבתי שהוא יוותר עליי כל כך מהר.
אולי אני זו שוויתרה.

אני לוקחת נשימה, מתרחקת מהמקום. כל צעד מרגיש כאילו הוא מושך אותי לאחור.
לא יודעת אם אני כועסת עליו או על עצמי.
אבל מה שבטוח – משהו בי השתנה.

ואני לא בטוחה אם אפשר לתקן את זה.

———
נקודת מבט: ג׳ייס

אני מחפש אותה כבר מהבוקר.
שלחתי הודעה בלילה, אבל היא לא ענתה. לא קרא, לא כלום.
הרגשתי שזה מגיע. לא יודע להסביר איך, אבל משהו בדם שלי כבר צעק שמשהו לא בסדר.

הראש שלי פועם. השיחה ההיא מהבר לא יוצאת לי מהראש. המשפטים של ליאם, המבטים. אולי הייתי צריך לקום ולעזוב. אולי לא הייתי צריך לשבת שם בכלל.