The only exception

Part 25

גרייסי מתיישבת לידנו, מניחה את המגש שלה בחבטה קלה.
"אתן לא מבינות מה קרה לי הבוקר בדרך לבית ספר."
אני מרימה אליה מבט. "מה?"

"עברתי ליד הבית של ג'ייס. כאילו, במקרה, כי לקחתי מסלול אחר...
ותראי, אני לא מנסה לרכל או משהו — אבל האמא של תמרה מהכיתה המקבילה אמרה שהיא ראתה מישהי יוצאת משם מוקדם בבוקר. שיער אסוף, סווטשירט ענק. כאילו יצאה ישר מהמיטה."

אני קופאת לרגע. הלב שלי צונח.
"ואז כשהגעתי לבית ספר, שמעתי שניים מדברים על זה ליד הלוקר, כאילו זה איזה קטע.
התחילו לנחש מי זאת, והיה מישהו שאמר שהוא ראה אותו לפני כמה ימים קונה בקבוק במכולת — כזה עם אלכוהול."

אוליביה בוהה בה. "זה ממש מופרך."

"כנראה. אבל אתן יודעות איך זה פה. שמועה אחת, וזהו – כולם ממציאים את החצי השני של הסיפור."
היא לוקחת ביס מהפסטה שלה, ואז קולטת את הפרצוף שלי.

"מדיסון? את בסדר?" אני בולעת רוק.מרגישה איך הכול בפנים מתכווץ.

"זה לא מה שהם חושבים," אני לוחשת.
"ואני לא יודעת איך לתקן את זה בלי שיהיה יותר גרוע."

אני עדיין מנסה לבלוע את מה שגרייסי אמרה כשהצל נופל על השולחן שלנו.
שלושתנו מרימות את הראש ביחד.
זה ג'ייס.

הכובע עדיין על הראש, אבל הפנים שלו חשופות עכשיו.
יש לו מבט עייף בעיניים, אבל חד. לא מבולבל. לא שיכור.פשוט... מתוח.
הוא מסתכל רק עליי. "מדיסון, אפשר רגע?"

אני קופאת.הלב שלי דופק חזק מדי.
אני שומעת את גרייסי ואוליביה משתתקות לגמרי, מחכות.

אני קמה לאט, הולכת אחריו לכיוון הפינה של הקפיטריה, ליד המכונות.
הוא עומד עם הגב לקיר, נשען קצת כאילו כל זה גדול עליו.

"לפני שתגידי משהו..." הוא מתחיל, קולו שקט וצרוד, "רק שתדעי — אף אחד לא יודע שזו את."

אני שותקת.
"אני לא אמרתי כלום. לא רמזתי. לא הסתכלתי עלייך אפילו בכוונה, כדי שלא יחברו דברים."
"אתה מתכוון... שלהתעלם ממני זה לטובתי?" אני שואלת, כמעט בלחישה.

הוא נושך את שפתו התחתונה, מסתכל הצידה. "כן. אני פשוט... לא רציתי שזה יפגע בך."

אני נושמת עמוק. "ומה איתך?"
הוא מרים את העיניים אליי. "אני רגיל לזה."
שתיקה.
"זה לא אומר שזה בסדר," אני לוחשת.

הוא מהנהן, מביט בי עוד שנייה ארוכה, ואז מסתובב וחוזר לשולחן שלו. אני נשארת לעמוד שם, מרגישה כאילו המילים שלו עטפו אותי והכאיבו לי באותו הזמן. הוא חושב שהוא מגן עליי.
אבל כל מה שהוא באמת עושה — זה להתרחק.

—————
לקראת סוף היום, כשהמסדרון מתרוקן קצת, אני רואה אותו.
ג'ייס, הולך לבד, הכובע עדיין מכסה חלק מהפנים שלו, הידיים מכווצות בכיסים.

הפעם משהו בי מתעורר, משהו שאי אפשר להתעלם ממנו יותר.
אני עוצרת. נשימה עמוקה. ואז, בלי לחשוב יותר מדי, אני צועדת לעברו.

"ג'ייס," הקול שלי יציב, אך בפנים אני מרגישה את הרעד שמנסה לעלות.
הוא נעצר, לא מרים את הראש.
אני מרגישה איך השקט מתארך, כל רגע מרגיש כמו דקה.

"אתה לא יכול להמשיך ככה," אני אומרת, מוציאה את הכאב שצברתי.
"להתקרב ואז להתרחק. להכניס אותי פנימה ואז לטרוק את הדלת."
הוא עדיין שותק, גופו קפוא.

"אתה לא מגן עליי בזה שאתה מתעלם ממני," אני ממשיכה, הקול שלי נחלש ונעשה כמעט לחש. "אתה פוגע בי. כל פעם מחדש."

לפתע, הוא מרים את הראש. המבט שלו מפוזר, מבולבל, אולי אפילו פגוע.
"אני רק לא רוצה שתיפגעי בגללי," הוא אומר בקול צרוד ושקט.
"אם אנשים היו יודעים—"

"אתה כבר פוגע בי," אני קוטעת אותו ברכות, אבל בנחישות.
"כל מבט שלא היה. כל מילה שלא אמרת. כל רגע שבו הרגשתי לבד — כשאני הייתי שם, כששום דבר אחר לא היה."

השתיקה נכנסת שוב בינינו, כבדת משקל.
אני נושמת עמוק, מנסה לא לשקוע ברגשות, מנסה לשמור על האיזון הפנימי שעדיין נשבר.

"אתה לא חייב לרצות אותי," אני אומרת, קול כמעט נשבר.
"אבל אם אתה לא — אל תעשה כאילו כן.
ואל תבקש שאשאר ואז תתנהג כאילו אני לא קיימת."

הלב שלי עדיין דופק חזק כהאני הולכת במסדרון, מרגישה את הצעדים שלו שקטים מאחוריי, לא דוחפים, לא מנסים לעצור, פשוט שם.

כל מילה שלו, "אני לא יודע איך להיות טוב בשביל אף אחד," נחרתה בי.
המשפט הזה לא היה רק על ג'ייס — הוא היה על שנינו.
על מה שאנחנו רוצים ולא יודעים איך לקבל.

——————————-
אזזז מה אומרים????
מקווה שאהבתם!!!
אשמח שתצביעו כדי שאדע להמשיך להעלות עוד פרקים!
תודה על הכל!!!! 😍😍😍😍❤️❤️❤️❤️❤️🫶🏼🫶🏼🫶🏼