The only exception

Part 24

היא חושבת שאני דוחה אותה.
היא חושבת שאני לא רוצה אותה פה.
וזה בדיוק ההפך.
אני מת לפרוץ אחריה, לתפוס לה את היד ולהגיד לה הכול.
להגיד לה שאני נלחם עליה, גם אם היא לא יודעת את זה.

אבל אני לא יכול.
אם אגיד לה — היא תכעס, תיפגע, תרגיש שאני מכניס אותה למשהו שאין לה שליטה עליו.
ואם לא אגיד לה... היא תתרחק. כמו עכשיו.

אני שולח יד מתחת לצווארון של החולצה, מוציא את השרשרת  שהיא נתנה לי ביום שנפגשנו בפעם הראשונה.
דבר פשוט, .
״אני לא אעזוב.״ היא אמרה לי אז,
היד שלי מלטפת את התליון.
״אל תתרחקי ממני עכשיו...״ אני לוחש לחושך.
״אני מנסה להציל את מה שיש לנו, לא להרוס אותו.״
אני שוקע לתוך הכרית, שקט, בולע את הכאב.
מאחל שמחר הכל ייראה אחרת.

אני עוצם עיניים, מדמיין שהיא נשארת. מדמיין שהיא סולחת לי — על מה שהיא עדיין לא יודעת.

אני מתקשר לאבא שלי, שלושה צלצולים ואז הוא עונה לי.
״אנחנו צריכים לדבר. אני לא בא לשום מקום, לא לפני שאתה שומע אותי.״ אני לא מחכה לתשובה ומנתק.

———-———-———-———-———-———-
נקודת מבט מדיסון

אני סוגרת את הדלת של החדר שלי, נותנת לגופי לצנוח על הרצפה.
אני מרגישה אשמה. אשמה שבכלל נתתי לו את ההרגשה שהוא לא יכול לסמוך עליי ולספר לי מה קורה איתו.
אשמה שאני לא יכולה לעשות כלום עם זה.

אני תופסת את הראש בין הידיים, מרגישה את הדופק פועם לי ברקות.
איך הגענו למקום הזה?
פעם היינו כל כך... פשוטים. ברורים.
הוא היה הסלע שלי, ואני הייתי שלו.ועכשיו? שתיקה. מרחק. סודות.
וכל הזמן הזה אני רק שואלת את עצמי – איפה טעיתי?
הטלפון שלי מונח לידי, המסך כבוי.
אני לא מצליחה להכריח את עצמי לגעת בו, לכתוב לו.
מה כבר אגיד? "סליחה שלא הייתי שם כשנשברת בשקט?"
"סליחה שלא ראיתי שאתה טובע?"
זה לא מספיק. כל מילה תרגיש ריקה מדי, מאוחרת מדי.
הדמעות מגיעות בשקט. אני לא מתנגדת להן. לא הפעם.

————

המסדרון מרגיש צפוף מהרגיל, כאילו כל צעד מהדהד יותר חזק.
אני רואה אותו מרחוק, עומד ליד הלוקר שלו, הגב שלו קצת שפוף, כאילו העייפות כבר לא עוזבת אותו.
הוא לא שם לב אליי.
ואולי כן, אבל בוחר להתעלם.

אני נושמת עמוק, מסדרת את התיק על הכתף וממשיכה ללכת.
עוברת לידו בלי לעצור, בלי להביט בעיניים הכחולות שתמיד חשבתי שאוכל לזהות גם בחשיכה.
אני רוצה לומר לו בוקר טוב, לשאול איך הוא, לגעת לו בכתף כמו פעם — אבל אני לא עושה את זה. לא כי לא אכפת לי. אלא בדיוק בגלל שכן.
אם הוא צריך מרחק — אני אתן לו אותו.
גם אם כל סנטימטר ממנו שורף לי את הלב.

⸻

בשיעור אני יושבת שורה אחת מאחוריו, מספיק קרוב כדי לראות איך הוא משחק עם העט, מספיק רחוק כדי שלא ירגיש אותי שם.
פעם היינו רושמים פתקים, מחליפים מבטים.
עכשיו כלום. רק שקט.