The only exception

Part 18

כשהוא פונה לצאת, אני מלווה אותו לדלת. הוא עוצר רגע ומסתובב.
״אם זה היה דייט, זה היה הדייט הכי טוב שלי,״ הוא לוחש, בקול רך.
״זה לא היה דייט.״ אני לוחשת חזרה, אבל הלב שלי בוגד בי- דופק חזק מדי.
״עוד לא.״ הוא חייך ויוצא.

אני חוזרת פנימה, מאי עדיין עומדת שם.
״תשמעי מאי, באמת שלא היה כלום. פשוט נרדמנו תוך כדי צפייה-״
״אני יודעת.״ היא קוטעת אותי.
אני קופאת.
״אני לא כועסת עלייך, מדיסון..אני פשוט רוצה להגן עלייך.״

״אני יודעת, אבל את לא צריכה.״ אני אומרת ומחבקת אותה. ״את עושה מעל ומעבר בשבילי.״ אני לוחשת.

————-

הכיתה רועשת מהרגיל כשאני נכנסת לשיעור. אני מנסה להתעלם מהעובדה שכל תנועה מרגישה כאילו כולם מסתכלים עליי — או אולי זה רק בראש שלי, אחרי מה שקרה אתמול בלילה.

ג'ייס מתיישב לידי. כמובן.
"ישנת טוב אחרי... הספה?" הוא לוחש, עם חיוך קטן שבא לי למחוק עם מחברת.
"לא התכוונו לישון בכלל, אתה זוכר?" אני עונה בטון הכי רגוע שאני מצליחה לגייס.

"אה, נכון. רק צפינו בטלוויזיה. ממש מקרי. כמו שני פנסיונרים."
אני מגלגלת עיניים. "אל תתחיל."
"אני לא התחלתי. הספה התחילה."

המורה נכנסת ואומרת לכולם להוציא מחברת. אני מנסה להתרכז, באמת. אבל אני מרגישה את המבטים שלו. כאילו הוא מצייר אותי בעיניים שלו.
"אולי בפעם הבאה תביאי שמיכה. אם כבר, אז שיהיה נוח," הוא לוחש שוב, הפעם קרוב מדי.

"ואולי אתה תביא כרית כדי שאני לא ארדם עליך," אני עוקצת חזרה.
"אה, לא. אני דווקא לא מתלונן על זה."
הלב שלי פועם בקצב קצת יותר מהיר מהנורמלי, למרות שאני משתדלת להיראות אדישה.

המורה מתחילה להסביר משהו על שירה, ואני בוהה בשורות במחברת. העט שלי לא זז.
"תתרכזי," אני לוחשת לעצמי.
"אני מנסה," ג'ייס עונה, "אבל את יושבת פה ומבלבלת לי את המוח."

אני מסתובבת אליו. "אתה בלתי אפשרי."
"ואת בלתי נשכחת," הוא זורק בלי להסס.
אני שותקת. זה לא סתם משפט. העיניים שלו רציניות לרגע.
אבל אז משהו משתנה.

אני רואה אותו פתאום מסיט את המבט, מסתכל מעבר לכתף שלי.
"מה קרה?" אני שואלת.
"כלום," הוא אומר מהר מדי. "סתם... חשבתי שראיתי מישהו שאני מכיר."
אני מסתובבת, אבל לא רואה אף אחד מוכר.
הוא מנסה לחזור לחייך, אבל יש משהו קטן — ממש קטן — שלא לגמרי מסתדר בעיניים שלו.

בסוף השיעור אני אוספת את החפצים, אבל ג׳ייס נשאר לשבת. הוא נראה מרוכז מדי, כאילו משהו תפס אותו מבפנים.

"מה ראית, ג׳ייס?" אני שואלת שוב, בשקט.
הוא מרים אליי מבט. "אמרתי לך — חשבתי שזה מישהו שאני מכיר."
"אתה לא כזה שקרן טוב, אתה יודע?"
הוא שותק. ואז שובר קשר עין.
"מישהו פשוט הסתכל עלינו. זה הכול."
"עלינו?"
"כן... עלייך יותר נכון." הוא מוסיף, כמעט בלחש.
אני מרגישה צמרמורת עוברת לי בגב.
"מי זה היה?"

"לא יודע," הוא עונה. אבל העיניים שלו מספרות סיפור אחר.

אנחנו יוצאים מהכיתה, והולכים רק שנינו במסדרון. הוא קרוב מדי, אבל אני לא זזה.
״חשבתי אולי..״ הוא מתחיל, ״נוכל ללכת לאכול משהו אחר צהריים?״ הוא שואל.

אני עוצרת. זה דייט?
לפני שאני מספיקה לשאול הוא מחייך.
״אני חייב לך, אחרי הגלידה מאתמול.״ הוא מצדיק את עצמו.
אני לא שולטת בחיוך שעולה על פניי. זה פשוט קורה.
״אוקיי. תקרא לי כשנצא?״
הוא מהנהן, מבסוט על עצמו.

————-
אני פותחת את הארון שלי, זורקת בגדים שכבר לבשתי עשרות פעמים.
הכל פתאום נראה ילדותי מדי, או פשוט לא מספיק.
אני רוצה להראות טוב היום ל״לא דייט״ הזה.

״מאי!״ אני קוראת בקול. ״יש מצב אני שוכחת ממך חולצה?״
אין תשובה.
אני דופקת על הדלת שלה, שקט.
פותחת בזהירות. היא לא בבית.
אני נכנסת, מרגישה קצת פולשת, אבל זו רק חולצה. היא בטח תסלח לי.
אני פותחת מגירה. ואז עוד אחת.

ואז.. אני רואה דף לבן תחוב בין ספרים. חצי מוסתר.
המעטפה לבנה, עם סמל רשמי
שירות בית הסוהר.
הלב שלי נופל לרצפה. פתאום אני שומעת את פעמון הדלת.

——————————————————-
אזזז מה אומרים?????
מקווה שאהבתם!!!

מה הקטע האהוב עליכם????
עליי שהם נרדמו יחד🤭🤭🤭
אשמח שתגיבו ותצביעו!!🫶🏼
הרבה קוראים אבל לא כולם מצביעים😕 רק ללחוץ על הכוכב למטה! אני אעריך מאוד!❤️

תודה רבה לכולם! שתהיה לנו שבת שלום!🫶🏼❤️