״תלכי תגידי לתום שאת הולכת, שלא יתעצבן שאת מבריזה לו.״ אמרתי לים רגע לפניי שיצאנו מהגינה ארבעתנו, ״בואי איתי, לא רוצה ללכת לבד.״ אמרה מעט חוששת.
״אני?״ שאלתי לא מבינה, אני מבינה את חוסר הביטחון ללכת ככה מול כולם, אבל לקחת אותי בשביל ביטחון? אני הכי חסרת בטחון כאן!
״נו באמת, בואו נסיים עם זה כבר.״ ספיר גלגלה את עינייה והתקדמה אל עבר תום שעדיין ישב עם חבריו ונראה שדי עשה חיים.
כשהבחין בים הוא טפח על המקום הריק לידו, היא התיישבה בביישנות וכשהבחין בי הצחוק המתגלגל שלו פסק ״אני הולכת.״ לחשה ים בשביל לא למשוך את תשומת הלב השלילית של חבריו.
"מה קרה?" שאל לא מבין "אמא שלי משגעת אותי לחזור, אני מצטערת." העבירה את ידה בשיערו, תום הנהן וחזר להביט בחבריו שהשתטו.
"אנחנו גם זזים," תום קם ואחריו חבריו, "אז תלכו איתנו." ים הציעה בקלילות, הבנים הנהנו וספיר ואני התקדמנו קדימה במרחק מהבנים שהלכו מאחור יחד עם לינוי וים.
"רגע עיליי!" קולה של ים קטע את הפרידה שלי ושל ספיר, הסתובבתי אליה "חכי שתום ילווה אותך, את ממילא בדרך שלו." אמרה מתקדמת אלינו במהירות "זה בסדר, עשר דקות ואני בבית." התחמקתי, חבורת הבנים יחד עם לינוי עמדה מולנו עכשיו.
"הוא כבר ממילא כאן," צחקקה ים מחייכת אל תום, זייפתי צחקוק והעברתי מבט חטוף את תום שהביט בנו לא מבין, "אין לך בעיה ללוות את עיליי, נכון?" שאלה ים במתיקות, תום שתק ונעץ בי מבט שואל, "אין בעיה." הקול הצרוד שלו גרם לי שוב לצמרמורות.
"ביי," ים נשקה ללחיי, הסתֹובבתי מתחילה ללכת לכיוון השכונה המשותפת, שמעתי את צעדיו של תום מאחורי, לא דיברנו או יצרנו קשר מסוים, פשוט התקדמנו במרחק זה מזו, כל אחד שקוע במחשבות שלו כשני זרים לחלוטין.
"ימינה." קולו של תום גרם לי להיעצר, הבטתי אל הפנייה ימינה והוא התקרב אל הצומת יותר "צריך לקחת כאן ימינה, לא שמאלה." הוא נעמד במרכז הפנייה.
הנהנתי במהירות נעמדת לצידו עוברת לפיצול הימני, המרחק לא היה קיים יותר בשביל למנוע מאיתנו לשוחח או לתקשר, וללכת יחד מבלי לדבר גרם למצב להיות מביך יותר ויותר מרגע לרגע.
"תודה שלא עשית סצנה על יד הבנות לגבי לחזור יחד." פלטתי, הרגיש לי מביך הסיטואציה, וכמו שזה נראה ים ותום בקשר רציני, לשבור את הקרח ביננו יעזור, אמנם לא נהיה החברים הכי טובים, השקע ביננו לעולם לא יתמלא אבל לפחות לא נתנהג כמו שני אויבים.
תום שתק ולא אמר דבר, בשביל מה אני מתאמצת בכלל? הוא חתיכת תינוק. גלגלתי את עיניי נאנחת ביאוש, התחלתי לצבור מהירות וללכת מהר יותר, מה חשבתי לעצמי שניסיתי לדבר איתו? להיות נחמדה אליו? זה הוא שאמור להתנצל בפניי בכלל.
"על מה את כל כך כועסת, עיליי?" תום בפעם הראשונה הסכים להתייחס אליי או אל השם שלי, "אני? על כלום!" הכעס התחיל לצאת ממני, התסכול דיבר מתוכי.
"אולי פעם אחת תגידי על מה את כועסת במקום להשמיע קולות?" שאל נעמד מולי "זאת אני, חשבתי שאתה יודע." אמרתי בלחש, "יודע, זוכר." החזיר גם הוא בלחש.
"בטוח שאתה זוכר אותי? פשוט הרגיש לי ששכחת." מלמלתי בסיפוק, הוא פלט גיחוך ושילב את ידיו "לא יודע למה התגעגעתי יותר, לציניות או לראות אותך מתעצבנת." אמר גרם ללב שלי להחסיר פעימה, בלעתי את רוקי והבטתי בו בעיניים גדולות.
"לי לא נראה שהתגעגעת," לחשתי "צודקת." המשיך, אם לא הייתי מודעת שמולי עומד היריב הציני שלי, הייתי נעלבת יותר ממה שנעלבתי כרגע.
"יופי, אמרת את המילה האחרונה, כל הכבוד." מלמלתי מסתובבת ממשיכה ללכת "שכחתי שאת זאת שחייבת להגיד את המילה האחרונה," החזיר, גלגלתי את עיניי "חבל ששכחת מי אמור לכעוס על מי." אמרתי בעלבון.
"אני גם כועס." עכשיו הוא כבר ממש התעצבן, נעצרתי גם אני מסתובבת אליו, עמדנו כבר מול הבניין שלי.
"את חושבת שאת היחידה שנפגעה, שאת היחידה שאוכלת תסביך על זה שפתאום חזרתי לחיים שלך." אמר בכעס "תאמיני לי שגם אני לא תכננתי שתחזרי לכאן או לחיים שלי פתאום, את אולי עברת דירה וזה הכל חדש לך, אבל לי כל העולם מטלטל עכשיו." הוסיף.
"אני גם לא רציתי לחזור לכאן תום!" צעקתי בתסכול, "ואתה לא מקל על כל הסיטואציה, בכלל לא." הוספתי בלחש "גם את לא מדברת איתי עיליי." אמר בזלזול, נענעתי את ראשי ביאוש.
"מה שתגיד, תום." אמרתי מיואשת, "לילה טוב." הוא נאנח, הוא הסתובב והתחיל ללכת לכיוון ממנו הגענו, "תום!" צעקתי, הוא הסתובב אליי בשאלה.
"אתה בכיוון הלא נכון," אמרתי בשקט מבולבלת, "אני גר בפנייה השמאלית," אמר מסתובב חזרה וממשיך ללכת.
נכנסתי לבית סוגרת את הדלת אחריי, חלצתי את סנדליי ושלפתי מהארון פיג'מה ומגבת.
נאנחתי בעייפות כשהמים החמים טפטפו עליי, כל השרירים שלי נרפו ועצמתי את עיניי משתדלת שלא לזוז יותר מדי, מרוכזת וממוקדת במחשבות שמעמיסות על הראש שלי.
העימות הזה שנכנסתי אליו עם תום, אני שמחה שלא חפרנו עמוק יותר בנושא, זה עשה לי כל כך להיכנס לתקופה הזאת, העדפתי להדחיק הכל.
ובכלל, תום ליווה אותי הביתה? כשהוא בכלל גר בכיוון השני? רציתי להיכנס הביתה ולקלל אותו על הוויכוח שניהלנו, אבל העובדה שהוא ליווה אותי הביתה גרמה לי להרגיש חשובה, שאולי אכפת לו עדיין, שהוא אולי.. דואג לי? למרות הכל?
לא הצלחתי לכעוס עליו, ובעיקר שנאתי אותו, בדיוק כמו באותו היום מלפני שנה.
*
"קדימה עיליי, עדיף שתתחילי מאיתנו לפני שתעשי את זה מול חצי עיר." ים דחקה בי, נאנחתי זזה בחוסר נוחות, "זה רק אנחנו, ואת נראית מדהים." ספיר לחשה לי, "לא אכפת לי להיות בבגד ים," מלמלתי "זה פשוט שלהסתובב חצי ערומה.. זה לא הקטע שלי." הוספתי.
פתחתי את כפתורי הג'ינס שלי, פשטתי ממני את המכנסיים ונשארתי בתחתון צמוד בצבע ירוד עתיק, הסרתי את הגופייה הקצרה שלי ונותרתי בחזיית משולשים תואמת בצבעה לתחתון.
"באלי לדחוף אותך לבריכה." ים פלטה בכעס, גיחכתי מובכת וספיר דחפה את אצבעה אל החזה שלי "אאוץ." אמרתי, "בדקתי אם הגודל אמיתי או שדחפת גלילי נייר." מלמלה בציניות, "טוב, תפסיקו להסתכל עליי." דרשתי, לינוי סטרה לישבן שלי ואני קפצתי בבהלה "אתן תעמדו פה עוד הרבה זמן?" שאלה בחיוך, היא הייתה בהיי מסיבה.
"מחכות שעיליי תועיל בטובה להפסיק להתבייש," ים שילבה את ידיה, "קדימה." לינוי נאנחה מושכת אותי בידה, פלטתי צווחה נגררת אחריה בין האנשים.
"או," לירון הסתובב אליי לאחר שנתקעתי בכתפו, נערתי את לינוי מידי מביטה בה בכעס, היא הפריחה לעברי נשיקה ואני חייכתי אל לירון בחוסר נוחות "מה יש לך?" צחקק, הגוף שלו היה נראה מדהים, שש קוביות לבנבנות ושרשרת סנפיר כסופה, הוא אחז בידו בכוס משקה ארוכה והניח את ידו על כתפי.
"בואי נרקוד," ספיר קפצה על גבי מאחור, קצת הובכתי, לרקוד בבגד ים, אבל כשספיר דחקה אותי בין כל הנאשים ורקדה בקצב, הייתי מוכרחה להצטרף, עומס האנשים לא הבהיל אותי, להפך, זה גרם לי להרגיש בנוח שיש עוד עשרות אנשים כמוני ושום עיניים לא נעוצות בי.
הזזתי את האגן שלי לפי הקצב יחד עם ספיר, התלתלים ההורסים שלה זזו מצד לצד, קנאתי מכמה שהייתה מיוחדת ויפה ספיר.
מבטי נפגש עם זוג עיניים ירוקות וגדולות שננעצו בי זמן מה, לאט לאט האטתי והבטתי בתום שמיהר להקשיח את מבטו ולהסיט אותו לאחר כמה שניות, הוא לגשם מכוס המשקה שלו והעביר את ידו בשיערו, "מה יש לך?" ספיר נאחזה בכתפי והביטה אל הנקודה אליה אני הבטתי.
"כלום," חייכתי אליה, דחפתי אותה עמוק יוצר, רחוק יותר מהעיניים הבוחנות והמקפיאות של תום, העברתי מבט חטוף אחרון בתום שהביט בי גם הוא.
"נהנת?" לירון שאל בנחמדות, "משתדלת." מלמלתי מהנהנת באיטיות, "רוצה?" שאל מפנה לכיווני את קש המשקה "לא, תודה." סירבתי בנימוס, הוא הנהן בהתרשמות, "את רוצה קול-" לירון לא הספיק להשלים את המשפט וכבר הייתי באוויר, עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה הייתי שקועה עמוק בתוך המים, נחבטתי בקרקעית, עיכלתי מהר את הסיטואציה והרמתי את ראשי מעל למים.
התנשמתי במהירות, הרגשתי את הקרסול שלי פועמת בכאב, חוסר יכולת לזוז מרוב כאב, הרגל שלי השתתקה לגמרי וגרמה לגופי לשקוע חזרה אל המים.
**************
זקוקה לתגובות שלכן!!!!💔