מה שהיה

פרק 17

״אתה חושב שאתה תתקבל?״ שאלתי במעט התרגשות, נראה שאת תום זה לא כל כך עניין.
״לא כל כך אכפת לי, אני לא יודע אם בכלל אני אלך לאימון שלו.״ קבע תום בחוסר אכפתיות.

״לא תום!״ נעצרתי בכעס, הוא נעצר גם הוא מביט בי ״אתה הולך.״ קבעתי ״די נו, אני נראה לך כמו מישהו שלוקח משהו ברצינות בחיים שלו?״ שאל, נשכתי את שפתי התחתונה.

תום שלף סיגריה מתיק הכדורגל שלו, הוא הצית אותה ואחז אותה בן שפתיו, הוא שיחרר את העשן ובמקום להתרחק כמו שאני עושה ליד כל אדם שמעשן, משום מה זה כאילו שהריח לא היה קיים, רק תום.

״למה לא? אתה טוב בזה!״ קבעתי בכעס ״אני גם טוב בלעשן ולשתות נכון? זה לא בדיוק הולך ביחד.״ מלמל באדישות ״אז תפסיק. חוץ מזה שזה שאתה שחקן כדורגל לא עוצר את החיים שלך, יש המון שחקנים שגם מבלים לפעמים וגם מצליחים.״ התעקשתי.

תום מעך את הסיגריה תחת רגלו, ״תשמרי לי את זה.״ דחף אל כיס הקפוצ׳ון שלי את המצית שלו.

״זה מיותר, גם ככה עוד שנה אני מתגייס-״ קטעתי את קצת דיברו ״אתה יכול להיות ספורטאי מצטיין!״ אמרתי בהתלהבות ״ברגע שזה יפסיק להיות תחביב אני אהפוך להיות מחוייב לזה, ויש לי דברים הרבה יותר חשובים שאני מחוייב אליהם.״ ענה ברצינות, שתקתי מבינה את כוונתו.

שפתיי התעקלו בעצב, מבטו של תום היה נעוץ בעיניי ולפתע הוא התרכך והביט בי בחום שגרם לאושר בי לצוף ״מה קרה?״ שאל בדאגה ״סתם.. חשבתי שזה ממש מתאים לך.״ מלמלתי בילדותיות ״אני עוד לא אמרתי שלא, אוקיי?״ לחש באופטימיות, הנהנתי בהבנה, תום מוותר על החלומות שלו בשביל המשפחה.

״עכשיו תעלי הביתה, כבר מאוחר.״ הוא אמר בדאגה, הוא התקרב אליי וכל הגוף שלי השתולל מהתקרבותו, הוא הניח את ידו על גבי התחתון ואת התמסרתי לגופו, הוא רכן מעט עם ראשו והניח נשיקה חמימה על הלחי החמה שלי, עצמתי את עייני מניחה את ידיי על חזהו.

״לילה טוב, תכתוב לי כשאתה-״ הוא קטע אותי ״אני אכתוב.״ הוא הלך מבלי לתת לי הזדמנות להשלים את המשפט שלי.

כשעליתי הביתה הייתי קצת מבולבלת, בזמן האחרון הגוף שלי מגיב נורא מוזר בכל מה שקשור לקרבה לתום, זה בטח נטו בגלל שהוא חתיך, סתם משיכה מטופשת.

בין כל המחשבות האלה הפלאפון שלי צלצל, זה היה אופק ״כן?״ נאנחתי בעייפות ״קבענו היום.״ פערתי את עיניי, זה לגמרי ברח מהראש שלי.

״שכחתי לגמרי! למה לא דיברת איתי?״ שאלתי מבולבלת ״הבנתי מאבי שהלכתם לראות משחק כדורגל..״ מלמל מעט נעלב ״אני מצטערת אופק, לגמרי שכחתי..״ מלמלתי בנימה אשמה, יש לי פאקינג חבר ואני הולכת לראות מישהו, שאחר כך גם מלווה אותי הביתה, קרוב אליי כל הזמן ואני לגמרי נהנת מזה.

״זה בסדר.״ הוא נאנח ״אולי ניפגש מחר?״ שאלתי בניסיון לעודד אותו ״אם אין לתום איזה משחק..״ הוא ממלמל ואני מרגישה את העצבים נבנים בי ״תפסיק אופק.״ אני מטיפה לו.