מה שהיה

פרק 4

״תלכי תגידי לתום שאת הולכת, שלא יתעצבן שאת מבריזה לו.״ אמרתי לים רגע לפניי שיצאנו מהגינה ארבעתנו, ״בואי איתי, לא רוצה ללכת לבד.״ אמרה מעט חוששת.

״אני?״ שאלתי לא מבינה, אני מבינה את חוסר הביטחון ללכת ככה מול כולם, אבל לקחת אותי בשביל ביטחון? אני הכי חסרת בטחון כאן!

״נו באמת, בואו נסיים עם זה כבר.״ ספיר גלגלה את עינייה והתקדמה אל עבר תום שעדיין ישב עם חבריו ונראה שדי עשה חיים.

כשהבחין בים הוא טפח על המקום הריק לידו, היא התיישבה בביישנות וכשהבחין בי הצחוק המתגלגל שלו פסק ״אני הולכת.״ לחשה ים בשביל לא למשוך את תשומת הלב השלילית של חבריו.

"מה קרה?" שאל לא מבין "אמא שלי משגעת אותי לחזור, אני מצטערת." העבירה את ידה בשיערו, תום הנהן וחזר להביט בחבריו שהשתטו.

"אנחנו גם זזים," תום קם ואחריו חבריו, "אז תלכו איתנו." ים הציעה בקלילות, הבנים הנהנו וספיר ואני התקדמנו קדימה במרחק מהבנים שהלכו מאחור יחד עם לינוי וים.

"רגע עיליי!" קולה של ים קטע את הפרידה שלי ושל ספיר, הסתובבתי אליה "חכי שתום ילווה אותך, את ממילא בדרך שלו." אמרה מתקדמת אלינו במהירות "זה בסדר, עשר דקות ואני בבית." התחמקתי, חבורת הבנים יחד עם לינוי עמדה מולנו עכשיו.

"הוא כבר ממילא כאן," צחקקה ים מחייכת אל תום, זייפתי צחקוק והעברתי מבט חטוף את תום שהביט בנו לא מבין, "אין לך בעיה ללוות את עיליי, נכון?" שאלה ים במתיקות, תום שתק ונעץ בי מבט שואל, "אין בעיה." הקול הצרוד שלו גרם לי שוב לצמרמורות.

"ביי," ים נשקה ללחיי, הסתֹובבתי מתחילה ללכת לכיוון השכונה המשותפת, שמעתי את צעדיו של תום מאחורי, לא דיברנו או יצרנו קשר מסוים, פשוט התקדמנו במרחק זה מזו, כל אחד שקוע במחשבות שלו כשני זרים לחלוטין.

"ימינה." קולו של תום גרם לי להיעצר, הבטתי אל הפנייה ימינה והוא התקרב אל הצומת יותר "צריך לקחת כאן ימינה, לא שמאלה." הוא נעמד במרכז הפנייה.

הנהנתי במהירות נעמדת לצידו עוברת לפיצול הימני, המרחק לא היה קיים יותר בשביל למנוע מאיתנו לשוחח או לתקשר, וללכת יחד מבלי לדבר גרם למצב להיות מביך יותר ויותר מרגע לרגע.

"תודה שלא עשית סצנה על יד הבנות לגבי לחזור יחד." פלטתי, הרגיש לי מביך הסיטואציה, וכמו שזה נראה ים ותום בקשר רציני, לשבור את הקרח ביננו יעזור, אמנם לא נהיה החברים הכי טובים, השקע ביננו לעולם לא יתמלא אבל לפחות לא נתנהג כמו שני אויבים.

תום שתק ולא אמר דבר, בשביל מה אני מתאמצת בכלל? הוא חתיכת תינוק. גלגלתי את עיניי נאנחת ביאוש, התחלתי לצבור מהירות וללכת מהר יותר, מה חשבתי לעצמי שניסיתי לדבר איתו? להיות נחמדה אליו? זה הוא שאמור להתנצל בפניי בכלל.