We'll be a fine line

פרק 24

היד של לואי רעדה וכמעט איבדה אחיזה בעיפרון.
הוא שנא את ההרגשה הזאת. הוא שונא את זה כל כך.
״אנשים הם רעים. גם אלה שנראים נחמדים. גם הארי. הארי היפה, הארי חמוד, עם התלתלים והאף האדום שלו. הארי הקטן והרך. אבל הארי הוא כמו כל האנשים. אסור לסמוך עליהם. אנשים רעים ופוגעים ומכאיבים. אסור להתקרב לאנשים. אסור להתקרב להארי. הארי נחמד. אבל זה לא אומר כלום. הוא יפגע ואז יעזוב. כמו כולם. כולם פוגעים ועוזבים. לואי תמיד לבד״
הוא זרק את העיפרון בצווחת תסכול וקימט את הדף לכדור קטן, תולש וקורע אותו בזעם.
הדמעות שלו הכתימו את הדף. לואי שיפשף את ידו חזק, מנסה לחשוב על משהו אחר. מנסה להרגיש משהו. הוא התגעגע להרגיש דברים מלבד פחד וכאב. הוא התגעגע להארי. הוא התגעגע לתחושה של יד ולב חלקים מצלקות.

הארי התיישב ומשך את שרוולי החולצה שלו בלחץ. הוא דיבר בלחש, גורם לזאין להצמיד את ראשו אליו כדי שיוכל לשמוע מה אמר. הארי הרגיע את זאין, מבטיח לו שהוא יהיה בסדר. ליאם לא יגיע לפגישה היום...
הוא אצל הרופא. מצאו אותו מעולף בחדרו לאחר שלא אכל דבר מלבד כרוב במשך שבוע ימים. זאין האשים את עצמו בכך. הרי הוא בן הזוג של ליאם! הוא אחראי לו! הוא היה אמור לעשות יותר עבורו. נייל לא הגיע גם הוא. הוא לא הצליח לשכנע את הוריו להזיז את הפגישה עם הפסיכיאטרית שהוריו מצאו לו, הוא הבטיח שהוא יפגוש אותם בהמשך השבוע. זאין הלך לשירותים. משאיר את הארי לבדו בין הילדים המאיימים שמדברים אחד עם השני. ״הי הארי... איפה כל החבורה?״ ילדה אחת שאלה בגיחוך.
חבר שלה דחק בה במרפקו, מסתיר גיחוך גם הוא. הארי עצם עיינים חזק.
״הם משתמשים בציניות ובצחוק כדי להפחיד אותו ולהרחיק את הבעיות שלהם״ הוא זכר את המילים של אמו.
הוא ידע שהיא צודקת. אבל ילדים יכולים להיות מרושעים כל כך. הוא ידע זאת מניסיון.

לואי התקדם אל הארי בהיסוס גלוי.
פניו משקפות את האימה שחש.
הוא הושיט ידיים כחושות אל הארי המופתע שהרים אותו בקלילות והושיב אותו על ברכיו, עוטף אותו בחיבוק כמו הפעם ההיא.
הם לא אמרו מילה. הם לא היו צריכים להגיד. לואי רעד בין ידיו של הארי, והארי ידע לא להרפות ממנו, אך גם לא עלה בדעתו לחזק את האחיזה ביצור המלאכי הקטן. הוא העביר את מבטו על פרקי ידיו של לואי כאשר שרוולי הסוודר שלו עלו מעט, מרגיש את ליבו מתכווץ למראה הפסים החיוורים על רקע עורו השזוף.
הוא ליטף את הצלקות של לואי בעדינות, מוציא ממנו קול השתנקות.
לואי קפץ ממני במהירות, דמעות בעיניו ומבט מלא פחד, והאשמה.
הוא רץ מהחדר ונעל עצמו בשירותים,
משאיר את המתולתל לבדו עם ההרגשה של עורו הרך של לואי עדיין בין אצבעותיו. ומראה הפגמים שעל עורו, שמזכירים להארי שהוא מלאך שברירי.

לואי הקיף את ברכיו בזרועות דקיקות, פולט יפחות בכי שקטות. גופו רעד ונשימתו נעשתה רדודה. הוא צבט את עורו עד שהפך לאדום, מנסה להוציא את הצלקות המכוערות מעורו.
הוא צבט במעלה זרועו עד שאיבד תחושה, מעניש את עצמו על כך שהיה כה טיפש. הוא נתן לדמעות להרטיב את חולצתו, אוחז בכוח בשערו. דפיקה חלשה נשמעה על דלת השירותים. לואי ניגב במהירות את דמעותיו ופתח את הדלת לחרך קטן, סוגר את הדלת בבהלה כשרואה שזה הארי. ״בבקשה לולו״ הארי לחש. לואי נשם בכבדות, מרגיש את הלחץ פועם בגופו וראשו החל לכאוב. הוא התיישב על הרצפה הקרה והשעין את גבו על הדלת.
הארי נאנח כשראה שהדלת לא עומדת להיפתח עבורו ונתן לרגליו להחליק לישיבה ולראשו להישען על הדלת, יודע שלואי והוא לא חייבים מילים. הוא ידע שלואי מרגיש אותו, אבל ליתר ביטחון הוא השחיל את ידו מתחת לדלת, ועד מהרה יד עדינה ומהוססת אחזה בשלו.