פרק 28

954 104 21
                                    


*״הארי? הארי אתה בסדר? אתה זוכר מה שקרה?״
הארי מיצמץ והחזיק בראשו שנתקף לפתע כאב חד. הוא פלט יבבה והביט סביבו. ״אמא? אמא? אמא!״ הוא צעק בפחד. הוא עצם את עיניו וברגל את זרועותיו סביב עצמו בחיבוק, מנדנד את עצמו.
הוא שכב באמצע חדר לבן ולא מוכר. חבורת אנשים בחלוקים עמדו סביבו. הוא הביט בהם בפחד וצעק, קורא לאן.*

הוא פקח עיינים בפחד, הוא שנא את הסיוטים האלה, רודפים אותו, משפשף את עיניו ונתקף בכאב חד בראשו. הוא גישש אחר הטלפון של אן, מרים אותו ביידים רועדות ומתקשר ללואי, נשלח ישירות לתא הקולי. הוא ניסה פעם אחר פעם, דמעות זולגות על לחיו. לבסוף השיחה נענתה, אבל שום קול לא נשמע. ״ל-לו-ל-לולו?״ הוא לחש בקול רועד. התגובה היחידה מצידו השני של הקו היתה יפחת בכי מלאת כאב. ״לואי״ הארי יבב. לואי לא ענה, רק הבכי החנוק שלו נישמע ולאחר מכן הקו נותק.
לואי הגיע למחרת אל המפגש עם תחבושת חדשה מתחת לסוודר הארוך. הוא התיישב מיד בפינה הישנה שלו והצטנף לכדור. הארי ניסה לגעת בידו אבל הוא פלט צרחה והתרחק ממנו במהירות, נכנס להתקף בכי היסטרי. הארי לקח את ידו חזרה במהירות בפרצוף פגוע, דמעות נאספות בעיניו.
״בוא הארי, קדימה...״ ליאם ונייל לקחו אותו בחזרה לכיסא שלו, משאירים את לואי וזאין לבד. זאין התכופף אל לואי ודיבר איתו בשקט. לואי נרגע בהדרגה, ממצמץ בעייפות ובילבול ומחליט להניח את ראשו על כתפו של זאין ולעצום עיינים.
הארי נשך את אצבעו בהיסח דעת. מה הוא עשה לא בסדר? למה לואי התנהג כך?
ליאם ליטף את שיערו המתולתל בחיבה, מרגיע אותו שהכל יהיה בסדר. למה הוא מתכוון?
נייל התכופף מול פניו של הארי וניסה לדבר איתו ללא הצלחה. נואה נכנס לכיתה וכולם התיישבו במקומות שלהם. ובכן... מלבד לואי וזאין.
הם דיברו על החוויות שלהם בבית הספר ובבית.
מה לעשות אם הם נכנסים להתקף כלשהו באמצע הכיתה. הארי ניסה להקשיב, אבל דעתו מוסחת בקלות מדי מהשעון המתקתק והרגל של נייל שקפצה בעצבנות, וכמובן שהמחשבות על לואי לא תרמו לריכוז שלו. הוא הפנה מבט אל לואי וזאין, מרגיש משהו מציק מתגנב במעלה חזו.
האם זאת קנאה? הוא לא ידע מה הייתה ההרגשה הזאת. הוא רק ידע שהוא לא אהב אתה. בכלל.

לואי עצם עיינים בעייפות והקשיב למלמולים והדיבורים שצפו בחדר. הוא גישש בידו על הרצפה הקרה בחיפוש אחר ידו הגדולה והחמימה של הארי, פולט יבבה שקטה כשכאב חד עבר בידו. הוא חיכך את ראשו בכתפו הרחבה של זאין, פוקח עיינים ומחפש בעיניו אחר הארי, מכווץ את עיניו בחיוך כשמצא אותו.
הוא זחל אל מאחורי הכיסא שלו וכרך את זרועותיו סביבו, מצמיד את פניו אל גבו ומרגיש את גופו נרגע.

We'll be a fine lineWhere stories live. Discover now