We'll be a fine line

פרק 8

״בוקר טוב אהוב״ ג׳ואנה פתחה את הווילון ונתנה לאור לשטוף את החדר. לואי כיסה את ראשו בשמיכה וחזר לישון. הוא שנא להתעורר, הוא שנא לעזוב את המקום האחד בו הוא יכול לא להרגיש דבר, לא להיות חלק מהעולם הנורא הזה או מהכאב שהוא מביא לו. בכנות.. לואי הרגיש שאין לו מה לעשות בעולם הזה, הוא שנא את העולם הזה ואת האנשים בו, את כולם. חוץ מאמא שלו. וזה לא הולך להשתנות. זה לא השתנה כבר שלוש שנים למה שזה ישתנה עכשיו? לואי מיצמץ ופתח את עיניו, זוחל מחוץ לשמיכה ומתנשף בכעס.
״קדימה לולו, יהיה בסדר אוקי? רק תנסה, מפגש אחד.״ מפגש אחד, בטח. כאילו ולא יכריחו אותו ללכת לשם בכל יום רביעי. כן, לואי סובל מחרדה חברתית, ודיכאון, ועוד כל מיני חרדות שונות שלואי כלל לא ידע אם יש להם שם. אולי סבל זאת לא המילה הנכונה, הסביבה שלו סבלה מכך.. ללואי זה לא הפריע במיוחד, כל דבר שיעזור להרחיק את האנשים מלהתקרב אליו. לואי שנא אנשים.
הוא התלבש במהירות, חולצה שחורה ארוכה ומכנסי ג׳ינס. לואי בדרך כלל התלבש בבגדים ארוכים. הוא שנא את הגוף שלו. הוא שנא את מה שהגוף שלו גרם לו. אז הוא הסתיר אותו.
לואי איבד את התקווה שלו מזמן. לואי איבד את התקווה שלו לפני שלושה שנים. יחד עם החלומות שלו. הוא ירד למטה, פוגש את אמו בדלת הבית.
הם נכנסו למכונית ונסעו בשתיקה, רק המוזיקה השקטה מהרדיו נשמעת.
לואי פתח את דלת המכונית, קופץ ממנה אחרי שאמו התעקשה לנשק את ראשו כמו שהייתה עושה כשהיה קטן. הוא הלך בדיכדוך אל הביניין, מרגיש את הדמעות מתגנבות לעיניו רק מהמחשבה על כל הילדים שמחכים בחדר. הוא נכנס אל האולם, משפיל את ראשו וממהר אל קצה החדר. נאנח בהקלה שעד כאן הוא נמנע מאנשים. הוא החליק את עצמו לישיבה ונשען עם גבו על הקיר, מוציא את המחברת שלו ומשרבט מילים עם עיפרון. הפסיכיאטר שלו הציע לאמו שהוא ינהל יומן, ללואי היה רעיון טוב יותר, הוא כתב על הדפים הכל, לפעמים שירים, לפעמים מה שקרה לו באותו היום, לפעמים פשוט עירבוב מילים לא קשורות, ואז הוא קרע את הדף, והרס אותו, שרף או קרע לחתיכות קטנות. ״בוקר טוב״ מישהו אמר לו בשקט.
לואי הרגיש את גופו מתקשח, הוא חיבק את עצמו כתגובה אוטומטית וניסיון להתגונן, יבבה השתחררה מפיו. ״הי הכל בסדר?״ הוא שאל.
״לך מכאן״ לואי חשב לעצמו. ״לך לך לך מכאן״ לואי התחנן בתוך ראשו. לבסוף הוא שמע צעדים מתרחקים והרים את ראשו מעט רק כדי לראות את הנער בעל הבלורית השטנית שניסה לפנות אליו מתיישב בין הילד המתולתל שלקח אותו לאחות ובין הנער המאיים עם השיער הכהה והעיינים היפות.

״הי״ זאין חייך אל הארי. ליאם וזאין לא הביטו אחד בשני, הם ישבו בשתיקה והביטו בריצפה או בתקרה. אלוהים הם יכולים להיות שקופים יותר?
הארי שלח מבט קצר אל לואי, בוחן את הנער הקטן במבטו. הוא אהב את הדרך בה השיער הנוצתי של לואי נפל על העיינים שלו ואיך שהוא נשך את שפתו והוציא קצת את הלשון שלו כשכתב במחברת שלו.
לואי הרים את ראשו כאילו הרגיש במבט של הארי, פוגש את עיניו ומשחרר צעקה חדה. הארי כיסה את אוזניו מהר, דמעות יורדות על פניו, הוא לא אוהב צעקות, או רעשים חזקים אחרים. לואי צעק פעם נוספת רק כדי להיות בטוח שהצליח להבהיר את עצמו. ללואי יש קול גבוה.. אבל כשצעק-
אלוהים זה כאב.
ליאם נבהל מהצעקות של לואי והבכי של הארי והביט בזאין בחוסר אונים.
הארי הביט בריצפה, הוא בסך הכל רצה להביט בלואי. לואי כל כך יפה. הוא חשב שלואי לא מפחיד, אז למה הוא צעק ככה?
הארי יצא מהאולם בריצה. נייל שבדיוק נכנס לאולם הביט בו בבילבול ומיהר לרוץ אחריו, ליאם הצטרף אליהם והשאיר את זאין להתמודד עם לואי.
זאין מיהר לאחוז ידו של לואי בעדינות.
גורם לו לשחרר צרחה נוספת אבל לפחות הוא לא שרט את עצמו. זאין עזב את ידו, מתרחק בזהירות.
״אתה בסדר חבר?״ זאין התיישב לצידו.
לואי השעין את ראשו על הקיר. עוצם עיינים ומתנשם מהר. דמעות זולגות במורד לחייו.
״אני אמשיך מכאן, תודה זאין״ נואה נכנס לחדר סוף סוף. הוא ניגש אל לואי בזהירות ושאל אותו מספר שאלות. לואי לא הואיל בטובו לענות.
לבסוף נואה שאל את לואי אם הוא רוצה שיתקשר לאמא שלו ולואי הנהן לחיוב.