We'll be a fine line

פרק 7

ליאם ישב על המיטה בחדרו, זאין מחבק אותו מאחורה ומנסה לשכנע אותו לאכול מהצלחת המונחת לפניו.
״אני לא רעב זאי... אמרתי לך אכלתי לא מזמן.״ ליאם שיחק עם אצבעותיו, מרגיש רע על כך ששיקר לזאין.
״מתי אכלת פעם אחרונה ליאם?״
ליאם הרכין את ראשו באשמה.
״ב-ביום שני בלילה״ הוא לחש.
״לולו!״ זאין אמר בכעס.
״אני מצטער״ הוא נשך את שפתו.
״אתה לא צריך להתנצל בפני בייב אלא בפני עצמך.״ הוא אמר ביאוש.
״אני צריך שתאכל. בבקשה. זה לא בריא לך״
ליאם הביט בריצפה בכאב.
״לא רעב. חוץ מזה שזה עובד, ירדתי כבר שלושה קילו בשבוע האחרון!״ ליאם אמר בהתרגשות ומיד הניח יד על פיו כשהבין מה אמר לזאין.
ליאם התכווץ. זאין ירד מהמיטה והלך אל חדרון השירותים שבחדר של ליאם, נועל את עצמו שם.
ליאם הביט בדלת באשמה. הוא התנשם בכבדות.
״אני מצטער זאי. בבקשה תצא״ הוא אמר בעצב.

זאין תפס את הכיור, לא בטוח אם רגליו חזקות מספיק לשאת אותו. הוא הביט במראה בשנאה, המראה שגורמת לליאם שלו לראות את עצמו בדרך כזו, גורמת לו לחשוב דברים נוראיים.
הוא רצה לצעוק, הוא נתן למראה אגרוף, מנפץ אותה, הוא שמע את קול ההשתנקות של ליאם מבעד לדלת אבל זה לא היה מספיק לעצור אותו... לא עכשיו.
הוא מצא חתיכת מראה מנופצת ובלי לחשוב פעמייים לחץ אותה אל עורו, מעביר אותה בכוח על היד ומחכה לטיפות האדומות. היה לו בעיית שליטה בכעסים. הוא הרי לא שולט בזה, הדחף לחתוך חזק מדי... אם הוא לא שולט בשום דבר בחיים שלו... אולי לפחות בזה הוא יכול.
הוא התנשף בחדות ומצמץ בכאב.
הוא שמט את חתיכת המראה ומיהר לעטוף את ידו בתחבושות. ולהחביא אותה מתחת לשרוול של חולצתו. הוא ידע שליאם יגלה על זה... אבל זה בכל זאת הופך את הכל להרגיש קצת פחות אמיתי.
הוא נשאר בחדרון למספר דקות, ולבסוף נשם עמוק ויצא החוצה, ליאם ישב על המיטה, ראשו בין ידיו והוא התייפח. זאין התיישב לצידו בהיסוס, מחבק אותו ונותן לו לבכות על כתפו.