We'll be a fine line

פרק 11

״הי אתה בסדר ילד?״ מישהו שאל את לואי שהתנדנד בעצבנות על עקביו. לואי פלט צרחה ואמו מיהרה להגיע אליו, ״מצטערת אדוני, בוא לואי.. נלך.״ ג׳ואנה ענתה בעייפות. האיש הרים גבה חשדנית והסתובב ללכת. ״בוא לולו״ היא הושיטה לו את ידו והוא אחז בה במהירות, נצמד אליה וקובר את פניה בג׳קט שלה, דמעות זורמות על פניו.
הוא שנא ללכת לסופר, מקום קטן מלא באנשים, והם מנסים לדבר איתו. ג׳ואנה הובילה את לואי תקופה ומיהרה לשלם על מה שהספיקה למצוא מתוך הרשימה שלה, מבינה שזה יותר מדי בשביל לואי. היא הכניסה אותו למכונית והוא העיף את ידה בכעס כשניסתה לעזור לו לחגור. הוא נשף בעצבנות וסגר את דלת המכונית במהירות, כמעט סוגר על היד של אמו. היא נכנסה למושב הנוסע והם החלו בנסיעה חזור, ג׳ואנה הביטה בלואי בעצב דרך המראה, הוא היה נראה כה קטן ככה, רגלו קפצה בעצבנות ומצץ את אגודלו, משהו שכל הפסיכולוגים אמרו שיש להפסיק מיד כי הוא יחשוב שהוא ילד קטן, בכנות.. זה אחד הדברים הבודדים שעזרו ללואי להירגע. ״בוא לולו הגענו הביתה״ לואי קפץ מהאוטו בשמחה ורץ אל הבית, אפילו יחסית לאדם עם מצבי רוח משתנים, מצבי הרוח של לואי השתנו בקצב מהיר כל כך שלפעמים לקח לג׳ואנה כמה שניות לעמוד בקצב.

זאין הביט בטלפון שלו בחוסר אונים.
נייל שלח לו מספר הודעות בהם מתחנן שידבר עם ליאם. שליאם צריך אותו. זאין רצה לצרוח. למה אהבה זה דבר כל כך פאקינג מסובך. אף אחד בחיים לא התעניין בזאין ובכנות גם אף אחד לא עיניין את זאין יותר מדי, עד שפגש את ליאם.
ואיך שהוא מסיבה לא מובנת ליאם התאהב בו.
ליאם האידיוט, למה שיצאה בבחור כמוהו?
מגיע לו כל כך יותר טוב מזה, זאין פשוט ממשיך לפגוע בו, פעם אחר פעם אחר פעם.
זאין התקשר לליאם ביידים רועדות, מחכה שיענה.
״ז-זאין?״ ליאם שאל בשקט וזאין קילל את עצמו על כל פעם שגרם לדובון המתוק הזה לבכות.
״אני מצטער זאין, בבקשה בבקשה על תעזוב אותי אני צריך אותך ואני צריך לדבר איתך ושתהיה פה בשבילי, בבקשה״ הוא פרץ בבכי.
״אני מגיע ליאם הכל יהיה בסדר אוקי בייבי? אני בדרך אליך״

״נייל לא!״ אמו צעקה וניסתה לחטוף מידיו את הסכין, מקללת את עצמה על כך שלא ניזהרה מספיק. נייל שכב במיטה עם דמעות מרצדות בעיניו. הוא שונא את זה. הוא שונא את החיים שלו, הוא שונא את זה שאף אחד לא מבין שרע לו, שמהצד הוא והחיים שלו נראים כל כך מאושרים כשמבפנים הוא מתפורר. הוא רק רוצה לישון לנצח, לא להרגיש כלום, לא להיות חלק מהעולם הנורא הזה. והרי הוא עצמו רק הופך את העולם למקום גרוע יותר, הוא בוודאי לא יחסר ליותר מדי אנשים, עדיף לעולם ככה... אם רק הוא לא היה פחדן כל כך. הוא שונא לדעת שהוא פוגע בחברים שלו כל פעם מחדש, ושהם פוגעים בו. הוא החליט מזמן לא להיקשר לאנשים, כדי שלא יוכל לאבד אותם.
אבל כשהוא הביט בליאם זאין ואפילו הארי למרות שבקושי הכירו, הוא הרגיש רק חצי לבד.
הוא ידע שהם יהיו כאן בשבילו כמו שהוא בשבילם, וזה הקל עליו מעט.