תום הביט בי כשמבט קשוח על פניו וכך גם אני מיהרתי להרצין את מבטי "מה את עושה כאן?" שאל בקולו הצרוד, צמרמורת עברה בי.
"גרה כאן." שילבתי את ידיי, "ממתי?" שאל לא מבין "כבר שנה, פשוט רק היום התחשק לנו להעביר את הרהיטים." עניתי בציניות, תום הידק את לסתו וידעתי שזה סימן לכך שהוא לא רגוע או מרוצה.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי גם אני בחשד, "ראיתי משאית פורקת ציוד, אמרתי לא נעים נעזור." שכחתי שהוא גם יודע להיות ציני
למרות שהשאלה באמת דורשת כאפה, במיוחד אם מתחשבים בעובדה שיש לו לוגו של חברת ההובלות על החולצה הכחולה שלובש.
המשכנו להביט אחד בשנייה עוד כמה שניות, "יש לי עבודה." אמר לאחר כמה שניות עוקף אותי בקלילות ויוצא מהחדר.
עצמתי את עיניי, אני לא מאמינה. אני פשוט לא מאמינה שזה קורה לי.
*
"תתני להם מים, ואם מישהו רוצה קפה תכיני." יותם הציץ לחדרי, נאנחתי מניחה את הפלאפון על המיטה שכבר הספקתי לסדר, בצעדים עייפים התקדמתי למטבח ומילאתי קנקן מים גדול, לקחתי שרוול כוסות חד פעמיות והסתובבתי בין המובילים.
מבטו של תום הצטלב עם שלי והבנתי שאני אהיה חייבת לפנות אליו, התעליתי על עצמי ולקחתי נשימה עמוקה.
מבטו של תום עקב אחריי עד שעמדתי מולו "מים?" שאלתי מוזגת אל הכוס, לא הבטתי בו וכשהוא לא ענה הייתי חייבת להרים את מבטי, הוא בכלל צפה בחבורת המובילים מרכיבים את המזנון "לא." סינן בהתעלמות מוחלטת, הנחתי את הכוס על יד רגלו, כעס בעבע בי.
פתחתי את הדלת כשדפקו שוב, "מה?" שאלתי מביטה בעומר שהביט בי בחיוך מרוצה "אני קלטתי אותך!" אמר בילדותיות, חיוך קטן שיחק על שפתיי, אני לא מסוגלת לעמוד בפניו.
"מה קלטת?" שאלתי בשעשוע נשענת על המשקוף "את מתרגשת להתחיל ללמוד בבית ספר חדש, בגלל זה את מתנהגת כל כך מוזר!" אמרה מרוצה, גלגלתי את עיניי "אתה פשוט שרלוק, איך עלית על זה?" שאלתי בסרקזם.
"את הולכת לבית הספר מחר, אין ויכוח." יותם הציץ מאחורי גבו של עומר "מישהו אמר שלא?" שאלתי בכעס "אז אל תתחילי להכין את הקרקע לזה שאת מחר תדפקי ברז, את לא רוצה שיתחילו לך חיסורים ובדיקות של הרווחה ובסוף יקחו אותך מפה-" קטעתי את יותם "אני הולכת מחר חפרן!"
"עכשיו זוזי, הארון שלך פה." אמר מפנה את הדרך הצידה, זזתי גם אני ,ואיך לא - תום מחזיק בארון, הוא חלף על פניי בהתעלמות "איפה לשים את זה?" שאל המוביל מצידו השני של תום "בפינה." לחשתי לא מביטה בהם, "בקיצור את הולכת מחר, יש לך חולצות בית ספר הכל כן?" שאל יתום, גלגלתי את עיניי "כן." הרגעתי אותו.
"יופי, זה היה הרהיט האחרון, נכון?" שאל מביט בחדרי "לכי לישון, אני רוצה שתקומי מחר מוקדם." נשק לראשי, עומרי סטר לי וברח מיד, צחקתי סוגרת את דלת חדרי.
YOU ARE READING
מה שהיה
Romanceעיליי היא אולי בת עם שם של בן, אבל זה בהחלט תאם את המבנה המשפחתי שלה שהיה מורכב משני אחים גדולים שביום אחד הפכו להורים שלה. עם ארגזים ומזוודות עזבו את עיר מגורים בחמש השנים האחרונות וחזרו אל עיר הולדתם, אותה עזבה עיליי כשהייתה בכיתה ו׳. היא בסך הכל...
