לכבוש את נסיך הקמפוס

פרק 16

אצטדיון ההוקי היה חלל רחב, מוקף במושבים כחולים, ובמרכזו ניצבה זירת קרח מלבנית בעלת שוליים עגולים. הטמפרטורה הייתה נמוכה, ובאוויר עמד ריח של קרח וחומר ניקוי. אף על פי שלא היה מדובר במשחק רשמי, כמה מהמושבים כבר היו תפוסים, דבר שאישר את דבריה של דייזי – הוקי הוא עניין חשוב בקולג' בוסטון.

"הנה גרופיות ההוקי," אמרה דייזי והחוותה לעבר חבורת בנות שתפסה חלק ניכר מהאולם. הייתה בקולה נימת רחמים מהולה בגיחוך, אולי בגלל הבעות פניהן המתרגשות והאופן שהן הזכירו כלבים מריירים.

ג'ורדן התיישבה ונשענה אחורה. היא נראתה משועשעת במיוחד, בהתחשב בעובדה שקיטרה כל הדרך עד לכאן. "אפשר להבין אותם," אמרה כאשר חברי הקבוצה והנבחנים יצאו אל הזירה. העיניים המעושנות שלה עקבו אחריהם בזימה. "הם סוג של אלילים."

עקבתי אחר מבטה – כמה מהם היו במדים הלבנים הממוספרים של ההוקי, ואחדים לבשו מדים חסרי שם ומספר. אפילו מרחוק, תווי פניהם היו מרשימים למראה. והבלורית שלהם. והגוף העצום שלהם.

גל התלחשויות עבר מצידנו, והעפתי מבט בגרופיות שכמעט נמרחו על הזכוכית. "אפשר בכלל לבוא לפה באימונים שלהם?"

דייזי לטשה מבט בזירה. "רק אם לא מפריעים. תראו אותו! זה איתן, מספר תשעה-עשר!"

ואכן, זיהיתי נער בלונדיני עם המספר, מסתובב ליד השער הימני. החלפתי מבט משועשע עם ג'ורדן – יחסית למישהי שלא העריכה את המעריצות של שחקני ההוקי, היא בהחלט דמתה לאחת.

גבר חסון השמיע שריקה, והדמויות החלו לזוז. דייזי מנתה בקול את שחקני הנבחרת – איתן היה השומר, שני המגנים היו קונור ולוגן, והחלוץ היחיד שנותר היה דמיאן, שהיה גם הקפטן העכשווי. העיניים שלי עקבו אחר הדיסקית שהחליקה מצד לצד, כלואה בין להבי מקלות ההוקי. היא נחתה בקול חבטה בשער השמאלי, ואף על פי שהידע שלי בהוקי שאף לאפס, ידעתי שמדובר בבקיעה. הנערות מציד הריעו, והצרתי את עיניי – הנער הזה נראה מוכר. מוכר מידי...

"היי," אמרה ג'ורדן פתאום. "זה לא החבר שלך שם שהבקיע שער? החתיך עם הבלורית? איך קראו לו?"

התבוננתי קרוב יותר, והבנתי שהיא צדקה. זה באמת היה הוא. "ארצ'ר," אמרתי לה, מבטי מחורר חורים במחסום הזכוכית. "והוא לא חבר שלי. ולא חתיך."

הסימן היחיד שג'ורדן שמעה אותי היה החיוך שלה. "אז תמסרי לו ממני שהוא משחק לא רע."

בלעתי את הגוש החמוץ שבגרוני, ושלחתי לעברה חיוך תואם. ברור שהוא יהיה שם. הוא היה כוכב הוקי בעיירה שלנו, וחשבתי ששמעתי אותו פעם מברבר לחבריו שבעתיד הוא ישחק הוקי מכללות. מה חשבתי לעצמי כשהגעתי לכאן?

עוד גול הובקע, אבל גיליתי שאני מתחילה לאבד ריכוז. דייזי רכנה קדימה, כתפיה כפופות, והיא בקושי העיפה בי מבט כשהתרוממתי ואמרתי איזשהו תירוץ עלוב לעזיבה שלי. הייתי צריכה לצאת מהחדר המלא באוויר של ארצ'ר. אפילו מבעד למחסום הזכוכית, הרגשתי שהוא קרוב מידי. קרוב מידי לפגוע בי שוב.