לכבוש את נסיך הקמפוס

פרק 29

הרבה אחרי שנסי יצאה, האצבעות שלי ריחפו מעל המקלדת, אבל ראשי היה חלול כמו בול עץ ועיניי מזוגגות. מצטערת, אבל אאלץ לסרב להצעה שלך? הזעפתי פנים. אלוהים אדירים, ארצ'ר הוא לא איזשהו אציל. סליחה, אבל צץ משהו אז אני לא יכולה לבוא. ואולי יכולתי לשלוף את הקלאסי - נסי הדביקה אותי במגפה השחורה. נתראה בעוד... אף פעם?

רטנתי בקול וקברתי את פניי בכרית. לא הייתה שום דרך להגיב להודעות ששלח - שום דרך להפנים את העובדה שהוא שמע אותי. הדבר היחיד שהייתי מסוגלת לעשות (או לפחות קיוויתי לכך, כי בדיוק בהיתי במסך שלי לפחות רבע שעה על הודעה מסכנה) היה להתעלם. מצטערת, אבל האס-אם-אס שלך עבד איפשהו בדרך, התפוגג בצינה של נובמבר, נאכל על ידי הכלב הבלתי נראה שלי.

בכל זאת, היה בי ניצן התקווה שלא גנחתי את שמו - לפחות אז, הבדיחה המחרידה שלו הייתה שגויה חלקית, ולא הייתי צריכה להיות נבוכה לנצח. יכולתי לומר שהיה לי חלום סקס על דיקפריו הצעיר או משהו כזה. הוא, גבר צעיר בן יותר משמונה-עשרה שחי במציאות הזו, בוודאי יכל להזדהות איתי. ואני יכולה להתערב שהחלומות שלו היו הרבה יותר... מפורטים משלי.

אבל כך או כך, לא היה שום סיכוי שאני אלך איתו. זאת לא תהייה חופשה - זה יהיה עינוי טהור.

התרוממתי על רגליי והחנקתי פיהוק. קלטתי שזה כבר היה אחר-צהריים, ועדיין לא אכלתי דבר. הרגשתי כאילו יש לי ג'ט-לג - עפעפיים כבדים, מוח נפוח ועייפות. במילים אחרות - הייתי צריכה קפה.

גיששתי אחר מכנסיים בתוך הערימה הגבשושית שבפינת הארון שלי, אבל החלטתי לשמור על החולצה. היה לה ריח טוב והחלפת חולצה הייתה מעל ומעבר ליכולות שלי כרגע. תהיתי כמה בגדים של ארצ'ר עוד אספיק להשאיל - אולי אפנה לו מגירה מיוחדת? אבל באותה מהירות שהמחשבה התגנבה למוחי סילקתי אותה. לפני כן, אצטרך לא לפחד להסתכל לו בעיניים.

שירבטתי פתק לנסי ויצאתי החוצה, למסדרון השומם של המעונות. כולם בוודאי נהנו מהיום הראשון של החופשה - גיליתי שדייזי נסעה לרוד איילנד לבקר את המשפחה של החבר שלה, ושג'ורדן נשארת בקמפוס לסיבוב של מסיבות. תוכנית זהה (ללא מסיבות, תודה רבה) יכלה להישמע פתטית ואומללה, אבל ברגע שתצטרכו לבחור בין מעורר רחמים לשלושה ימים מלאי מבוכה בחברתו של ארצ'ר, אתם תבינו אותי.

עמדתי לרדת במדרגות בפיזור דעת, אבל דמות בזווית עיניי גרמה לי לקפוץ הצידה ולהסתתר בגומחה שבין גרם המדרגות לקומת הלובי.
הדם התרוקן מפניי כשמבטי התבהר וראיתי את זאק צועד בנחישות לכיוון הברור של החדר שלי.

לעזאזל. איך לא חשבתי שהוא יעשה את זה?
משהו אחרי הלילה רמז לי שכל המרדף הזה התנקז לרגע האחד ההוא, שברגע שהוא יקבל את מבקשתו הוא יתעלם ממני. והוא, שלא רק נשאר בידיים ריקות אלא גם בפנים שוטטות דם ועצמות שבורות (הוא צלע) היה אמור להתפוגג לאוויר. באור היום ראיתי היטב מה שארצ'ר עשה לו - פנס בעין, שפה שסועה, חבלה כחולה על הפנים.