לכבוש את נסיך הקמפוס

פרק 25

לא ידעתי אם זה היה בגלל השקט או הבחילה שלי, אבל הצעידה שלנו חזרה לבית האחווה של ארצ'ר הייתה ארוכה. נצחית. במיוחד כי הוא לא דיבר איתי וסירב להביט בי.

השמיים היו חשוכים כפחם ועטפו אותנו כמו שמיכה ענקית ששזורה ביהלומים מנצנצים. זה היה ירח מלא, וכל העולם השתקף באור כתום מוזר. ואולי זה היה רק הדמיון שלי. רק כל המשקאות ששתיתי.

הרגשתי דקירת אשמה ומיד כעס. איך יכולתי להיות טיפשה כל כך?

הרצתי את כל אירועי הערב בראשי. זאק היה נחמד ואדיב כמו תמיד – הוא רקד איתי, הביא לי שתייה. הלוואי ובזה הייתה מסתכמת המסיבה ולא בכמעט אונס.

אונס שהיה מתרחש אילולא ארצ'ר, הזכרתי לעצמי. השתיקה נהייתה צורמת, וכשלתי מאחורי ארצ'ר כמו ילדה שרק למדה ללכת. הוא התנשא מלפניי, בגדיו הלבנים בוהקים וזר הזהב על ראשו עמום. הוא כבר לא נראה כמו אל בלתי מנוצח.

בלעתי את רוקי, ונשמתי נשימה עמוקה. "היי."

"היי גם לך," קולו היה מרוחק.

סקרתי את הפרופיל שלו. "אתה בסדר?"

"אני לא זה שצריך לשאול את זה," הוא העיף בי מבט מעבר לכתפו, מאט עד כדי עצירה. "איך את?"

משכתי בכתפי. "אני חיה."

עיניו הצטמצמו, והוא בהה בי במשך דקה ארוכה.

"ארצ'ר, בקשר למה שקרה..."

"אודרי," הוא נעץ בי מבט מזהיר, אבל התעלמתי ממנו.

"אני חושבת שהייתי שיכורה, ולא שמתי לב למה שאני עושה. כאילו, כן הייתי שיכורה. אני מכירה את ההרגשה, אבל... לא ידעתי מה הייתי."

"גם אני לא יודע מה היית, אודרי."

קולו נשמע מאשים, ונרתעתי בעלבון. פניי האדימו ממבוכה, וגוש העופרת המעיק חזר לחסום את גרוני. זה כאילו חזרתי לשם – נחנקת מדמעותיי וידיו של זאק מטפסות באיטיות אל צאוורי. מה יכל לקרות אילולא ארצ'ר היה מגיע בזמן. ובכל זאת, המבט שלו הרתיח אותי. "הי, אתה לא הוגן."

"את רוצה לדעת מה אני חושב?" זעם כבוש הבזיק בתכול שבעיניו והוא רכן קדימה, אצבעותיו מתקמצות לאגרוף כל כך חזק שקצוותיו הלבינו. "אני חושב שאיבדת את השכל ושתית יותר מידי, וסמכת על זאק כמו מטומטמת, גם אם הזהרתי אותך!"

אלוהים, הוא לא אמיתי עכשיו.

"אתה צוחק?" נעצתי בו מבט לא מאמין. "ראיתי איך שניכם הייתם שבוע שעבר על הקרח. זה כאילו שכחת בכלל מהטינה שלך!"

הוא עדיין נראה כועס, אבל משהו חלף בעיניו. האם דמיינתי או שראיתי... אשמה? "כי את ביקשת ממני. אבל מהרגע הראשון ידעתי שהבחור הזה לא יביא שום דבר טוב. ואת לא הקשבת לי."