לכבוש את נסיך הקמפוס

פרק 03 | אודרי

"ספרים?"

"יש."

"מחברות?"

"צ'אק."

"אזיקי צעצוע?"

נעצתי מבט תמה בנסי מעל המזוודה שלי.

היא משכה בכתפיה. "אל תגידי לי שלא שמרת אותם מההאלווין שלפני שנתיים."

כנראה כן, אבל הם היו רחוקים מהשגה. במיוחד עכשיו, כשעמדנו מחוץ לבית שלי, בידיים עוטפות ארגזי קרטון גדולים ובמזוודות לרגלינו.

"אני מקווה שנקבל חדרים טובים," זרקה נסי את התיק שלה למושב האחורי וטרקה את הדלת. היא הניחה את ידיה על מותניה ונעצה מבט קודר במורד הרחוב, כאילו כדי לשנן את המקום. הפעם, היא לבשה טי-שרט לבנה פשוטה עם הכיתוב "מדברת חנונית שוטפת", סקיני ג'ינס וסנדלים. את חם הצוואר שלה נטשה לטובת סריג דק שחור, שעטפה סביב כתפיה השבריריות.

"תנסי לא לקוות ליותר מידי," אמרתי. "את מאה ואחת אחוז עומדת להתאכזב."

היא העיפה בי מבט מעבר לכתפה. "חשבתי שאני אמורה להיות הריאליסטית מאתינו."

משכתי את כתפיי. "אני לא מרגישה אופטימית חסרת תקנה היום."

היה משהו ביום הזה, בצינה האופפת את האוויר, שלא יכולתי להסביר. אולי זה היה החדר הריק-למחצה שלי, נקי כפי שלא היה כבר עידנים, או סימן השאלה הבוהק שהתנוסס באופק. מה יקרה עכשיו?

"אודרי," הורי קראו מעבר לכתפי. אמי, אישה עם תווי פנים נעימים ותסרוקת קצרה חצתה את חזית הבית בצעדים קלילים, ואחריה אבי, שיערו זרוע השיבה בוהק בשמש. הם עטפו אותי בזרועיתהם, ולא יכולתי להכחיש שחלק מגוש העופרת בחזי התמוסס.

"תבטיחי לי לשמור על עצמך," אמרה אמא. עיניה היו נוצצות, אבל חסרו את הבזק ההומור המוכר כל-כך.

"אני מביטה," התרחקתי, צוחקת מבעד למעטפת הדמעות שעמדה להגיע. "קולג' הוא לא קרב על הישרדות, אתם יודעים."

"כן, אנחנו לא עומדות ללכת למשחקי הרעב או משהו כזה," קראה נסי מאחוריי.

אמא צחקה. "במקרה כזה, אפילו לא היינו צריכות להיפרד, כי הייתי יודעת בוודאות שתחזרו."

"אולי, אם את מתכוונת בתור גופות," אמרה נסי.

אבי חייך לעברה. "אילו הייתי יכול לומר שאתגעגע לציניות שלך..."

"לא, לא, מר גרייבס, אין צורך," היא ביטלה בהינף יד. "שום מילים לא יוכלו לתאר את זה."

חייכתי, ואז נפרדתי מהורי בחיבוק אחרון.
כך או כך, היה לי מזל שנסי הולכת איתי. לפחות ככה, אוכל לשאת איתי שבריר מוירג'ין ריבר. שבריר מפה.

"בסדר, חומד. מוכנה לעוף מפה?" נסי טרקה אחריה את דלת המכונית, מתיישבת במושב הנוסע. שתינו עברנו את טסט הנהיגה לפני שנה וחצי (אני שלוש פעמים ונסי פעמיים), ולכן החלטנו לנסוע לסירוגין. עמדו לפנינו שלוש שעות תמימות, ורצינו לנצל את שארית אווירת הקיץ והחופש עם חלונות פתוחים, רוח שורקת בשיערנו, פלייליסט שירים וחטיפים.