לכבוש את נסיך הקמפוס

פרק 15

רק יצאתי מהבניין וכבר שמעתי אותו קורא בשמי.
לא עצרתי - רציתי לתת לו לרדוף אחריי. זה הגיע לו. באמת. ומלבד זה, לא רציתי שיראה את דמעותיי.

את בוכה, אודרי? באמת? את אמורה להיות חסינה למילים של ארצ'ר מארס.

אז למה הם כואבים כמו סכינים?

"אודרי!" הוא קרא ותפס במפרק ידי. הוא סובב אותי אליו, כמעט מצמיד אותי לחזהו, והתנשף בעודו מאלץ אותי להביט בעיניו. מכל הרגשות שהבליחו אי פעם על פניו, זה היה הכי לא מובן. הכי סוער. הוא לפת את ידי באחיזת פלדה, ולפתע הרגשתי את הרצון להושיט יד ללחיו ולהסיר את המסכה. להבין מה לעזאזל קורה מאחורי עיניו היפות.

"אני מצטער," הוא אמר, ובאותו הרגע ידעתי שהוא דובר אמת. היה משהו בקולו, באופן שהוא אסף את פרצופי בכף ידו וניגב את הדמעות. "לעזאזל, לא התכוונתי לגרום לך לבכות. אני כל כך מצטער, אודרי."

התרככתי, ואז נזכרתי למה אני בוכה. "זאת הבעיה שלך," דחפתי אותו ממני, ידיי חולפות על חזהו המוצק. "אתה אף פעם לא חושב."

"אודרי, רק רציתי לעזור לך -"

"איך בדיוק?" אמרתי. "להרחיק ממני את הבן היחיד שבאמת התעניין בי?"

הוא פער את עיניו כאילו יריתי בו. אם מקודם עיניו היו סופה, עכשיו הם היו סערת ברקים. הרגשתי שהוא הסתיר בתוכו אלפי מילים, אבל כל מה שהוא אמר היה - "זה לא נכון. אין לו כוונות טובות."

החמצתי את פניי, וניגבתי את עיניי הדומעות. "אה, כי אם מישהו מחבב את אודרי, אז הוא אדם רע. כמובן. לא ציפיתי ממך ליותר."

עמדתי להסתובב, אבל זרועי שוב מצאה את עצמה לכודה בידיו. "אודרי, אני מצטער," הוא רכן לעברי. "את הבנת אותי לא נכון."

ניערתי את ידי. אחיזתו הייתה שברירית. "אני חושבת שדווקא כן. אתה אף פעם לא חושב." הסתובבתי. הפעם, הוא לא עצר אותי. התרחקתי ממנו בהליכה הכי מהירה שלי, אם כי כבר לא היה לי איכפת מה יחשוב אם ארוץ משם. לא היו לי דמעות יותר. הרגשתי... מרוקנת.

למה הוא היה תמיד חייב להרוס כל מחשבה חיובית? אם הוא הוכיח משהו בדיון הזה, זה היה שהוא היה הבחור הרע בסיפור, עד כמה שזה נשמע קיטשי. עד כה, זאק לא יצא מגדרו כדי להעליב אותי. ארצ'ר, לעומתו, עשה את זה בדיוק עכשיו.

הצצתי במסך הנייד שלי ומשכתי באפי. הופיעו שם שלוש הודעות ‐ אחת מנסי, שנייה מדייזי, ושלישית - מארצ'ר. ממתי יש לו את המספר שלי בכלל? כך או כך, דילגתי על ההודעה שלו ועברתי מיד להבאות.

מפלצת הלכנס: את בסדר שם? ארצ'ר מניאק.

דייזי: אם את חופשית עכשיו, בואי לאולם התאטרון.

השבתי לנסי שאני בסדר, וכתבתי לדייזי שאני אהיה שם בעוד רבע שעה. בכל מקרה לא היו לי שיעורים נוספים עד הצהריים, והדבר היחיד שהייתי צריכה כרגע היה הסחת דעת. ושיחטפו את ארצ'ר חייזרים, אבל בואו נתמקד במטרות היותר דחופות.