🔝 רק שיר מקסים.
אחד הפרקים האהובים עליי, קריאה מהנה :)
***
עברו כמה ימים, ובנתיים הצלחתי להתרגל לשגרה - התעוררתי לפני השעון המעורר, סיימתי את שיעורי הבית בפיזיקה בזמן, והמשכתי לבקר במגמת הדרמה. אפילו היחסים ביני לבין ארצ'ר התייצבו, ואחרי שיעור הביולוגיה בבוקר, החלטנו שאני אבוא לבית האחווה שלו אחרי סוף השיעורים.
למרבה העצב, צפו לי באופק שעתיים של פיזיקה. הפרופסור אמן-שיפול-עליו-תפוח קייל הסתובב מול לוח הגיר (פאקינג לוח גיר) והסביר על עדשות מבדרות ומכנסות בקול חדגוני ומשעמם. פיהקתי בעייפות כהוא התחיל לכתוב על הלוח, ושקלתי פשוט להניח את הראש על השולחן ולנמנם לכמה זמן. למרבה העצב, הייתי בשורות הראשונות, ואף על פי שהמורה נראה כמו גרסה חיה של פרופסור בינס מהארי פוטר שלא איכפת לו אם תזדיינו בשורות האחרונות, הוא צרח על אריק, סטודנט שנרדם מול עיניו שיעור קודם. זה היה משהו בסגנון: "מה אני עושה פה אם אתם לא רוצים ללמוד? לכו לישון, הדלת שם."
אף אחד לא יצא, אבל משהו בפניו הזועפות של קייל גרם לי לחשוב שהוא קיווה שכל הקורס יצא.
נסי ישבה לידי, והסתירה את הספר שלה מאחורי ערימת מחברות. קייל מחק את הלוח לפני שהספקתי להעתיק, והצצתי במחברתה בתקווה להעתיק את מה שפספסתי. המילים היחידות שהופיעו שם הייתה הכותרת - חישוב מוקדי עדשה. ממש מתחת, היא קישקשה לבבות, פרחים, וציור זוויתי של מישהו שנראה כמו קייל עם זרועות מלפפונים וקרני שטן.
"כמה זמן נותר?" לחשתי לעברה.
"עוד חמש דקות הפסקה. אחר-כך עוד שיעור."
היא לחשה בחזרה, והפכה דף. היא הגיעה לפרק עשרים.
נאנחתי בהקלה ושפשפתי את עיניי, הלוח מטשטש נגד הפנים שלי. לא צוחקת, שיעור העדשות הזה הורס לי את העדשות.
התחלתי לקשקש משהו לא ברור על המחברת שלי, אבל אז נשמע הצלצול. קולות בואו-נעוף-מפה ואני-חייב-סיגריה ואלוהים-תאי-המוח-שלי-גוססים מילאו את האולם, וכמה מהסטודנטים נעמדו על רגליהם ויצאו החוצה. גררתי את נסי אחריי לשמש, והצטערתי שאני לא יכולה לעזוב את החדר הזה לצמיתות.
"אהה," נסי גנחה והתמוטטה על הדשא הירוק שמחוץ לבניין המדעים המדויקים. נשכבתי לצידה, מתענגת על קרני השמש האחרונים של אוקטובר. החודש כמעט נגמר, ונותר שבוע עד ליל הקדושים. זה הורגש באווירה - מזג האוויר התקרר, חנויות התפוצצו מתחפושות רגע אחרון זולים וריח דלעת אפף את הקמפוס.
"אני כל כך שמחה שעוד מעט יהיו לנו כמה ימי חופשה," מלמלה נסי. קולה נשמע עמום, אולי כי פניה היו מעוכות על הדשא.
"נכון," הסכמתי איתה, ותלשתי ניצן מהאדמה. גוללתי אותו בין אצבעותיי, וכשלא נותר דבר, אמרתי, "כבר החלטת למה את תתחפשי?"
YOU ARE READING
לכבוש את נסיך הקמפוס
Romance"את יפייפה. וחכמה. ולגמרי מסננת אותי. זה למה את לגמרי הטעם שלי." הסטתי את מבטי, הסומק בוער בלחיי. "סליחה, מה אמרת?" "אמרתי שאת אידיוטית. וילדותית. ולגמרי מסננת אותי. זה למה אני שונא אותך." ** רומנטיקה בקולג', בעירה איטית, מאויבים לאוהבים
