לכבוש את נסיך הקמפוס

פרק 23

סליחה שנעלמתי לזמן-מה, ותודה על יותר מ 1,500 צפיות! 3>

*

עננים כבדים, כהים כמו שזיפים, התאספו מעל בנייני המעונות ועיטרו את הצריחים המיושנים כמו כתרי אופל. הידקתי את הקרדיגן קרוב יותר לגופי ונשאתי מבט לשמיים האפרוריים - זה היה סוף אוקטובר, ובכל זאת לא ראיתי את בוסטון במצב קודר כזה. הקיץ נגמר, והתגעגעתי לימים שטופי השמש ולכתמי הכחול שבאופק.

"לעזאזל," מלמלה נסי לצידי, שולחת גם היא מבטים מודאגים ברקיע שמעלינו. "זאת אני או שהולך לרדת עכשיו גשם?"

משכתי בכתפי, אבל האצתי את צעדיי. זה היה קרדיגן חדש, והוא לא נראה כמו משהו שישרוד סופה. "את חושבת?" העפתי בה מבט מעבר לכתפי. "השמיים כחולים והציפורים מצייצות. אני לא רואה שום סיבה שירד גשם."

היא ירתה בי מבט קודר ומשכה באפה. "מה התחזית למחר?"

"מעונן, אני חושבת," מלמלתי. סוף סוף הגענו למכונית של נסי, ואחרי כמה שניות של סיבוך עם המפתחות, נכנסנו למפלט החסין לרוחות. הוא היה קר, אבל ברגע שנכנסנו נסי הדליקה את החימום.

"הה, אני כבר מרגישה את הקרחונים שסביב העצמות שלי נמסים," מלמלה נסי מתחת לאפה ומשכה את החגורה סביב מותניה.

"חכי עד ינואר," גיחכתי. "אני אצטרך לקשור את פסל הקרח שלך לגג המכונית."

"ולהסתכן בזה שאני אפול ואתרסק לרסיסים על הכביש?" השיבה בציניות. "אני חושבת שאני אוהבת את חלקי הגוף שלי מחוברים זה לזה, אבל תודה על ההצעה."

"בשביל מה עוד יש חברות?"

היא התניעה, וצפיתי בנוף הקריר מבעד לחלון. האדים שנוצרו על החלון הזכירו לי יותר מידי את הדייט הכושל שלי שבוע שעבר - טוב, תלוי את מי תשאלו, כי זאק נראה כאילו הוא נהנה. ארצ'ר גם. ואחרי התקרית עם כדורי הבשר, סיילור המסכנה (צוחקת, לא) נראתה סובלת כמעט כמוני. היא המשיכה לשלוח מבטי בוז למלצריות והעניקה תשומת לב מיוחדת לארצ'ר. לא שזכרתי הרבה אחרי העצירה שלי בשירותים - הערפל שאפף את מוחי והניסיון לחמוק ממבטו של ארצ'ר (שאפילו לא אעז להסתכל סנטימטר אחד מהכיוון הכללי של עיניו) סחפו אותי למחשבות אחרות.

הייתי עושה הכל כדי לומר בוודאות שהשיעור ההבא שלנו לא עבר עם כל חרדה אפשרית, אבל למרבה הצער מצאתי את עצמי מתעסקת בזה הרבה. מה יקרה עכשיו? מה שקרה בשירותים יחזור על עצמו? (רגע, מה קרה בכלל בשירותים?)
מסתבר שנלחצתי ללא סיבה, כי מלבד הינד ראש ומלמול על בדיחה כלשהי שהוא ראה באינטרנט לא הייתה ביננו תקשורת רבה.

למעשה, הייתי כל כך פרנואידית שכמעט יכולתי להישבע שהרגשתי את עיניו נעוצות בי במהלך השיעור. אבל בהנחת היסטוריית הדמיון הדלולו שלי, ידעתי שאני מדמיינת הכל. ואולי דמיינתי את כל סוף השבוע שעבר?