לכבוש את נסיך הקמפוס

פרק 11

הוא התנשא מעליי, הצללים מפסלים את פניו, ולרגע קצר אני חושבת כמה הוא דומה למלאך. אני לא אעז לומר זאת בקול לעולם, אבל צפיתי בו כל כך הרבה פעמים שאני יכולה להתחקות אחרי תווי פניו בעיניים עצמות.

שקט השתרר בבית הקפה, ואפילו קולותיהם העליזים של חבריו של ארצ'ר נמוגו לרעשי רקע. בלעתי רוק, שונאת את העובדה שאני מתנהגת ככה. שהוא משפיע עליי בצורה כזו.

זה הרגיש כאילו מישהו שאב מתוכי את אוצר המילים, והשאיר אותי שואפת, נואשת לאוויר וחסרת קול. נסי צדקה. באמת הייתה לו השפעה כזו על אנשים. לפחות עליי, אף אל פי שלא ידעתי מדוע.

"בלעת את הלשון?" הוא גיחך, עיניו מעושנות מתמיד. הוא נראה נינוח ועצל, אבל הכרתי אותו מספיק טוב כדי להבחין בשריר שקיפץ בלסתו, או במתח בכתפיו. הוא כנראה היה חסר סובלנות או משועמם, כי עיניו התרוצצו בכל מקום פרט אליי.

"אני –" נשמתי עמוק. מדוע, מיתרי קול מאכזבים וחסרי תועלת שלי, אתם בוחרים לבגוד בי ככה?
"בקשר למעבדה. אנחנו צריכים לקבוע יום לעבוד על זה."

הוא חייך בלגלוג, כאילו ידע שזה בדיוק מה שאומר. "לא הקשבת לי כשאמרתי לך שאני לא מעוניין? או שהחבר שלך מחק את לך את הראש?"

"אני לא יודעת על מה אתה מדבר," אמרתי, מקמטת את מצחי. "אתה באמת מעדיף להיכשל?"

הוא רכן קדימה, גונב את כל האוויר מריאותיי, ועיניו נצצו בה שלמדתי לפרש כרשעות. "כן, אודרי. אני באמת ובתמים מעדיף להיכשל ולא לעבוד איתך." הוא הזדקף, והסיט את שיערו ממצחו. "אני בכל אופן יכול פשוט לזיין את המורה ולקבל מאה, נכון?"

אה. "תקשיב –" התחמקתי ממבטו, שנהייה נוקב אף יותר, "אני מצטערת על זה. אני..." שאפתי אוויר לפני מה שנראה כמו החרטה ההבאה שלי, "קינאתי בך. לא שמתי לב למה שיצא מפי."

שפתיו התעקלו מעט, אולי בבוז ואולי בהתרצות. "אודרי גרייבס, החכמה, היפה והטובה מכולם, קינאה בי?" הוא גיחך, וכל אמירה הוטחה בפניי כמו עלבון. "את בטוחה בזה? תמיד חשבת שאני כלומניק לעומתך."

פערתי את עיניי. "זה ממש לא נכון," התגוננתי. "זה היית תמיד אתה. התהלכת כאילו קנית את המדרכה וצחקת כאילו יש לך בעלות על זה. אפילו אל תנסה לקרוא לי שחצנית."

הוא חייך, אך החיוך לא הגיע לעיניו. "נכון, איך יכולתי לשכוח. אודרי האצילית בחיים לא תחשוב מלמעלה על מישהו. למה אני בכלל מתווכח איתך? מוטב שאלך, אם היהירות שלי מפריעה לך כל כך..."

"חכה!" פלטתי כשהוא החל להסתובב. ידעתי שיש לי שתי אפשרויות – לתת לו ללכת ולשמור על האגו המנופץ גם ככה שלי או להפנים את העובדה שאני לא אוכל לנצח במריבה הזו ולהציע הפסקת אש. היינו כבר כמעט מבוגרים, לעזאזל. באמת עמדנו לשנוא זה את זו על דבריי שנאמרו כשהיינו בתיכון?