לכבוש את נסיך הקמפוס

פרק 26

ברגע הזה שבין הערות לחלום, הרגשתי כאילו ריחפתי בגן-עדן. אלא שבמקום משטח קל כנוצה ורך כצמר גפן מתחת לראשי, הרגשתי משהו מוצק.

פקחתי את עיניי, וקפאתי כשהבנתי באיזה מצב אני מסובכת כרגע. קרני שמש נפלו עלינו, מאירים את הנער שעליו ישנתי כמו מלאך. מסתבר שהתת-מודע שלי החליט לא להישאר בקצה המיטה כמו ילד טוב, ועבר לצד של ארצ'ר. פניי נחו על החזה שלו, הרגליים שלנו היו סבך מפותל של איברים, והידיים שלו נחו על מותניי.

חרא.

ניסיתי להזיז את ראשי מעלה כמה שיותר לאט, ופגשתי בסנטרו של ארצ'ר. הנשימות העמוקות שלו ופניו השלווים הבהירו לי שהוא יישן, ובהיתי בו לרגע בהיסח דעת. מה אני אמורה לעשות עכשיו? יכולתי לנסות לחזור לישון, כאילו שאני אצליח להירדם במצב הזה. או שאני אתפתל בזהירות, אותיר את מה שזה לא יהיה, ואתנהג כאילו זה לא קרה.

אופציה שתיים. לעזאזל, אופציה שתיים. לחלוטין.

התחלתי עם הידיים שלו. ניסיתי להתעלם מגודלן כשאחזתי בהן והורדתי מטה. הרגליים היו עניין קצת יותר מסובך, אבל בסופו של דבר הצלחתי להיחלץ. התיישבתי לצידו, ובחנתי את פניו לכמה רגעים, לראות אם הוא התעורר.

הייתי חייבת להודות – ארצ'ר יישן הוא מראה שונה לגמרי. בלי הבעות זועפות, בלי חיוכים מלאי בוז, בלי גבה שחורה מזדקרת בגיחוך. הוא נראה כמעט לא טבעי ככה, אבל היי, זה לא שהתלוננתי.  יכולתי לסקור אותו כמה שרציתי – שיער כהה מושלם, אף ישר, לסת חזקה. הריסים הארוכים שלו הטילו צללית על הלחיים שלו, והשמש צבעה את עורו השזוף בברונזה אלוהית. כמה שרציתי להושיט יד ולגעת בו.

הדבר המפחיד שבאמת יכולתי לעשות את זה. אם הוא לא התעורר מהפיתולים שקרו הרגע, רפרוף קל של אצבעותיי לאורך קו הלסת שלו לא יעיר אותו, נכון?

עצרתי את נשימתי והושטתי יד לפניו. רגע לפני שנגעתי בפניו הוא פקח את עיניו אוטומטית ותפס את מפרק ידי.

"מה את עושה?" שאל בקול צרוד. עיניי הבוקר שלו היו מעתיקות נשימה – כחולות כל-כך, סמיכות ולוהטות.

"אני –" ניסיתי להשתחרר, אבל הוא לפת את ידי באחיזת פלדה. "ניסיתי להעיר אותך."

העיניים שלו סקרו את פניי, וקפאתי כשידו הפנויה עלתה והשתחלה בשערי. השניות הבאות היו כמעט מייסרות ‐ אגודלו ליטף את קצה עצמות לחיי, ואצבעותיו דגדגו את עורי כשפילס את דרכו לסנטרי. הוא ריפרף על השפתיים שלי, והפריד בינהם בעדינות. כשהכניס אצבע לתוך פי, היה לו טעם של מנטה ושל בירה.

תהיו בטוחים שהעיניים שלי היו בגודל צלחות באותה רגע. הנשימה שלי נהייתה רדודה כשהוא תפס בעורפי וקירב את פניי לשלו. הפרידו ביננו רק סנטימטרים בודדים – רגעים ספורים ואינסופיים שבהם בהינו זה לזו בעיניים.