לכבוש את נסיך הקמפוס

פרק 21

אילו זרועו של זאק לא הייתה כרוכה סביב מותניי באותו רגע, תהיו בטוחים שהייתי נופלת אחורה מזעזוע.

ארצ'ר.

כאן.

איתה.

אלפי רגשות בערו בי באותו רגע - חומצה תססה בבטני וטעם מתכת הכביד על לשוני. הרגשתי כאילו מישהו מחץ את ריאותיי, אבל התחושה הייתה ביזארית ו... לא מתאימה בכלל. זה היה כעס. זהו זה. מה היו הסיכויים שהוא יבוא לכאן במקרה? הוא בטח תיכנן את זה. נזכרתי בו שעה לפני, כנה ועצוב למראה, ולא הצלחתי לחבר אותו לבן האדם שעומד שם. זאת הייתה הצגה? הוא לא בטח בי, הוא לא בטח בזאק, או שהוא פשוט נהנה להרוס לי את הכיף?

זה היה כעס. האש שחרכה את גופי הייתה במקורה זעם בלבד.

לא ידעתי כמה זמן חזרתי על אותם מילים שוב ושוב, אבל בסופו של דבר זאק הבחין בפניי. מזווית עיני צפיתי בארצ'ר ובסיילור נעלמים מעבר לשדה ראייתי, והלפיתה שבריאותיי התחזקה.

"את בסדר?" הוא חייך חיוך עקום, מסיט שיערה בלתי נראית ממצחי בעדינות. "את נראית כאילו ראית רוח רפאים."

לבלוע, לנשום. לבלוע, לנשום.
"כן," חייכתי בחזרה, אבל אפילו לעצמי לא נשמעתי משכנעת במיוחד. "פשוט... העולם הסתחרר לרגע."

"תרצי לשבת?" הוא אחז בי חזק יותר, אצבעותיו מלטפות את שיפולי גבי. שנאתי איך שהמגע שהרגיע אותי לפני כמה שניות היה כמו משקולות פלדה כבדות על עורי.

מתחתי צאוורי בחיפוש אחר פניהם המוכרות, ובו בזמן ניסיתי להיראות חפה מפשע. "לא, לא," אמרתי מהר מידי. "אני חושבת שעדיף שנתחיל."

האם זה היה פתטי מצידי לרצות לעקוב אחריהם כדי לא לפספס דבר?

לא. הם עקבו אחרינו ראשונים.

זאק הנהן, והוביל אותי אל המעבר שבו נעלמו סיילור וארצ'ר. למה הוא לקח דווקא אותה?
ברור שהוא לקח אותה. הם התנשקו. היא הייתה בלונדינית מהממת. היא לא הייתה אני.
זה הרגיש כמו בגידה, אבל ידעתי שלא היה לי על מה להתלונן. בקושי היינו ידידים. וזה לא שרציתי שנהיה משהו מעבר. ממש לא.

"את נראית קצת לחוצה," אמר זאק בחיוך עצל. האורות צבעו את פניו בצהוב חמים, ותווי פניו הוצללו בצורה שהייתי מתעכבת עליה אם היינו במקום האחר. אם הוא היה במקום אחר. "אני עד כדי כך מלחיץ אותך?"

כבשתי אנחת הקלה שהוא לא הבין אותי נכון והטתי את ראשי בצורה שקיוויתי שנראיתה מקסימה למדי. קיוויתי שהוא לא שומע את השקר נוטף בין כל הברה. "זה יהיה מביך מצידי להודות שכן?"

עיניו נדלקו. "בכלל לא. אני אוהב את זה."

נכנסנו אל תוך מתחם הקרח- הוא הזכיר את אצטדיון ההוקי, רק בלי המושבים והשערים, והיה עגול בצורה מושלמת. מלתחות וספסלים הקיפו את זירת הקרח שבה גלשו דמויות מטושטשות, ונברשות דמויי קריסטל וקרחונים נצנצו אלינו מהתקרה הגבוהה.