כשאני חושבת על זה לעומק, השנאה שלי לארצ'ר קטנונית למדי. בסדר, תיעבתי את חוסר ההוגנות בעובדה שהוא טוב בהכל, את הנימה המתנשאת והמגחכת שלו, אבל המקור לסלידה שלי היה אינסופי - מעיין תת-קרקעי שממנו ניזונו כל הרגשות השליליים שלי.
אבל כפי שאמרתי, בהתחלה זה היה אחרת.
אני זוכרת את היום הזה היטב - הנערה המאוהבת והנעלבת שבתוכי בהחלט לא איפשרה לי לשכוח אותו. זה היה ביום הראשון של כיתה י' - הייתי עוד אותה נערה עם חיוך רחב מידי, צחוק פרוע, שיער מקורזל ונפוח ופצעונים בכל הפרצוף.
לא היו לנו הרבה תלמידים חדשים, אז הוא מיד משך את תשומת ליבי – שיער ג'ט שחור שופע, כזה שאתה רק משתוקק להעביר בו אצבעות, לסת חדה שיכולה לשרוט יהלומים, עיניים כהות מעושנות וגיחוך תמידי. הוא גם היה גבוה, היתמר ליותר ממאה שמונים וחמישה סנטימטרים, וניתן היה לראות את גופו החטוב מתחת לחולצה.
נסי הקניטה אותי כמו תמיד, אבל בכל זאת מצאתי את עצמי נועצת בו מבטים. לעיתים הוא המשיך ללטוש מבט בלוח, אבל כמה פעמים הוא תפס אותי. זה פתטי, אבל אני עוד זוכרת את הפעם הראשונה שעיננו נפגשו – גל, חזק וברור, עבר בליבי ההולם כשהוא סקר אותי מכף רגל ועד ראש, גיחך, הרים את גבותיו בבוז והסיט את מבטו. הלב שלי לא חדל מלפעום בשבילו, אבל הוא מצא דרכים לרמוס אותו לחתיכות קטנות בכל יום.
לדוגמא, הפעם ההיא שנבחרנו כזוג בעבודה מטופשת ב – מה זה היה? היסטוריה? אני גוססת מבושה ומהקלישיאה שכל כך התרגשתי לעבוד איתו, שהחיוך לא מש לי מהפנים והתבלבלתי במילים. מסתבר שהוא חשב שזה כן היה מצחיק, ולכן הוא המשיך לחקות את הגימגומים שלי במשך שבוע נוסף. אה, וגם תיקן את כל התשובות שלי, טען שהן קשקוש מוחלט, ושלח עבודה נקייה מהערות-אודרי.
או הפעם ששמעתי אותו מדבר עליי מאחורי גבי עם חברים שלו. מלבד זה, היו עוד אינספור מבטים מלגלגים וחיוכים זדוניים ומהר מאוד נפלתי מהענן ההזוי של התאהבות בו.
למרבה ההפתעה, ארצ'ר מארס התקבל באהדה רבה. מסתבר שהיה לו כישרון בהוקי, אז הוא טיפס מהר לדרגת הקפטן בחברת ההוקי הקטנה של העיירה שלנו. היו לו חברים, אז הוא הצטיין גם בזה. חבורה שלמה של בנות תמיד קירקרה סביבו. עוד וי לטובת ארצ'ר. הוא גם היה לא רע בלימודים, והמורות נישקו לו את התחת. עוד נקודה.
"ברצינות, יש משהו שהבן אדם הזה לא טוב בו?" התלוננתי רבות לנסי. הוא בדיוק קיבל את הציון הכי גבוה בטריגונומטריה, דבר שהוא לא שכח להזכיר לי.
נסי רק משכה בכתפיה. "אולי הוא מזיין את המורות."
ידעתי שהיא מתלוצצת, כי לא היה מומלץ להמעיט בערכו של ארצ'ר מארס. אני זוכרת היטב מה קרה כשהאשמתי אותו ברמאות מסוג זה. הוא הזעיף את פניו, עיניו קרות כקרח, ומאז יחסו אפילו החמיר.
ESTÁS LEYENDO
לכבוש את נסיך הקמפוס
Romance"את יפייפה. וחכמה. ולגמרי מסננת אותי. זה למה את לגמרי הטעם שלי." הסטתי את מבטי, הסומק בוער בלחיי. "סליחה, מה אמרת?" "אמרתי שאת אידיוטית. וילדותית. ולגמרי מסננת אותי. זה למה אני שונא אותך." ** רומנטיקה בקולג', בעירה איטית, מאויבים לאוהבים
