לכבוש את נסיך הקמפוס

פרק 28

גוגל: חמש דרכים לעזוב את ארצות הברית בלי להשאיר אחריי עקבות, סוכנים פדירלים או נערים מרגיזים שמבטיחים למרר את חיי עד הסוף.

הייתי כל כך המומה ומלאת בושה, שבאותו רגע מוות היה עדיף. עינוי ארוך ומייגע, כי העיניים היהירות והידיעניות של ארצ'ר היו מסוגלות להרבה יותר. הפשטה איטית ומייגעת (תחזירו את הראשים הכחולים שלכם חזרה, אני מדברת על פשיטת עור, ואין בזה שום דבר סקסי בכלל) בעירה שהתפשטה מקרסולי למעמקי בטני (שריפה) חוסר אוויר בריאות (חניקה) וחדירה עמוקה כל כך שראשי הסתחרר בכהות חושים (דקירת סכין).

ואז, כשאני מדמיינת את כל הדרכים ההזויות שבהם יכולתי למות, העיקר לא להיזכר בעובדה שעמדתי לבלות איתו מספר ימים ושאצטרך להביט בעיניו יותר משניות חפוזות, הבנתי שניצבתי מול דלת החדר שלי.

כשנכנסתי, ההסתערות של נסי הרגישה כמו בגידה. מוצקה נרקמה בריאותיי וליבי כבר החל לדמם מלחץ נפשי קשה, אבל נסי סירבה לראות את כתמי הדם שטיפטפו על הרצפה, וירתה בי "איפה לעזאזל היית?" כועס ומהול בהקלה.

גררתי את רגליי אחריי וסגרתי את הדלת. "אני מתה כבר שתי דקות. אם מישהו שואל איפה אני, תגידי שהתפגרתי ממבוכה ובושה עצמית."

ובהכרזה הזו צנחתי צניחה חופשית למיטה שלי, פניי קבורות בכרית. נסי שתקה כל כך הרבה זמן שחשבתי שהיא השתכנעה והבינה שאין טעם לדבר עם מתים, אבל כעבור כמה שניות הרגשתי את המזרן מתכווץ תחת משקלה כשהתיישבה לידי.

"אני מאוד מאוד כועסת עליך, אבל את נראית כאילו בדיוק עברת את כל הקמפוס ללא בגדים, אז אני אסלח לך לכמה רגעים," נשמע קולה מעליי. היא לא ליטפה את שיערי או חיבקה אותי – היא פשוט הייתה שם. "אז מה קרה?"

המהמתי תשובה לא ברורה לתוך הכרית.

שתיקה קצרה. "באמת הלכת ברחבי הקמפוס עירומה?"

החנקתי יפחה. "יותר גרוע."

שתיקה מוכפלת. "הלכת עירומה וראית את אנדרו גרפילד?"

"לא."

"הלכת עירומה וראית את אנדרו גרפילד, לואיס פרטריג' והבחור שהיה לך קראש עליו מפאפא ג'ונס?"

"לא."

"הלכת עירומה –"

קטעתי אותה. "בלי עירום, נסי. לעזאזל. מאיפה את לוקחת את ההשערות האלו?"

שלחתי בה מבט מאחרי לסבך שיער חום, וצפיתי בה מושכת בכתפיה. "טוב, סליחה שאני לא יודעת בדיוק מה הביך אותך כל כך." היא רטנה. "אבל את פחות או יותר נעלמת לכל הלילה, לא ענית להודעות שלי, ולא הצלחתי לעצום עין ולישון בכלל!"

ליבי התרכך. "לא יכלת לישון כי דאגת לי?"

"לא, שכחתי את המפתח בחדר והאחר היה אצלך, אז הייתי צריכה לישון על ספסל כלשהו בקמפוס, והצוואר שלי עדיין משמיע קליקים מוזרים כשאני מסתובבת אחורה."