לכבוש את נסיך הקמפוס

פרק 31

אוולין הייתה מאוד דומה לארצ'ר - היה לה אותו שיער שחור כפחם, תווים מחודדים וניצוץ זהה בעיניים. מיד חיבבתי אותה - היה לה מין הומור חינני והתנהלות מיוחדת, וחשוב מכל, היא לא הפסיקה לצחוק ולהקניט את ארצ'ר. האח הקטן שלה. אלוהים, לארצ'ר היו הרבה תארים, אבל אח קטן נראה כל כך זר ולא מתאים.

כנראה הוא גם חשב ככה, כי במשך כל הנסיעה שלנו אחרי מכונית הפונטיאק הבז' שלה, הלסת שלו הייתה חשוקה ועיניו אפלות. לא היה לי ממש איכפת מהשתיקה - מצחי היה שעון על הזגוגית הקרירה, ובדיוק חצינו את הגבול לניו-יורק, ועיניי נצבעו באורות צבעוניים, שחקים מנצנצים וצריחי קריסטל. זה היה בדיוק כמו שדמיינתי, ומבטי ריפרף מסמטה לסמטה במהירות, שבוי בקסמיו המודרניים ומלאי העשן והבוהק של העיר שלא נרדמת לעולם.

"רואים שאף פעם לא היית בניו-יורק," העיר ארצ'ר בשקט לצידי.

לא הבטתי בו. "ראיתי מספיק גוסיפ גירל וברוקלין תשע-תשע. הידע שלי מבוסס, תודה רבה."

"בסיס זה לא רק מספיק." הוא העיר.

העפתי בו מבט, רואה שהוא לוטש בי עיניים, האורות האדומים של טיימס סקוור צובעים את פניו ומעתיקים את נשימתי. "אז מזל שיש לי מדריך כמוך."

הוא גיחך בשחצנות. "אני נאלץ להסכים איתך."

הזעפתי פנים. "אני לוקחת את זה בחזרה."

"את לא יכולה פשוט להכות אותי עם קלף האונו שלך."

חייכתי במתיקות. "באמת? כבר עשיתי את זה."

"אני חושב שאת שוכחת משהו."

קימרתי גבה. "מה?"

"שאי אפשר להתחמק ממני."

הוא חייך ביודענות, ומיד הפנתי את מבטי הצידה.
לא ידעתי אם לכך הוא התכוון, אבל מיד נזכרתי בלילה הקודם שלנו. במה שהוא שמע. בעובדה שעדיין לא הספקתי להסביר את עצמי, וכנראה לא אוכל למצוא רגע יותר טוב מעכשיו.

"תקשיב –" פתחתי, נועצת את עיניי בעקשנות בנוף העובר. "לגבי אתמול."

"אתמול?" הקול שלו נטף שעשוע, משתחל בין קפלי אוזני ונדחק עמוק לתוך גופי, כמו מהקולות העמוקים היפהפיים שיכלו להדהד עד הבטן.

הסמקתי בכעס. "אתה יודע היטב מה קרה אתמול."

"אני לא חושב שאני זוכר. את יכולה אולי לרענן את זיכרוני? אולי הופעה חוזרת?"

בהיתי בו ברוגז. "אני לא הולכת לגנוח בפניך שוב."

ההבעה שלו בישרה לי שזו בדיוק התשובה שלה הוא ציפה. "אה, אז על זה דיברת. הייתי בטוח שהתכוונת להיתפס שוב במכנסיים שלי."

"אל תצחק איתי. שנינו יודעים שחשבת מה שאני חשבתי."

"חוץ מזה," הוא המשיך, מתעלם ממני, העיניים שלו כזוג אבני ספיר נוצצים, "אני לא צריך לבקש שתגנחי בפניי." הוא חייך בזדוניות. "למעשה, אני חושב שאת צריכה."