חלק 39

187 8 0
                                    

נ.מ לונה
גראהרד אמר שהוא יענה על כל מה שאני אשאל.
ובמקום שיתרוצצו לי מיליון מחשבות בראש, הייתה לי רק אחת.
רציתי לדעת יותר על אבא שלו.
רציתי לדעת מה הוא עשה חוץ מ.. להכות אותו.
פאק זה נשמע לא נכון.
שאבא יכה את הילד שלו?
אלוהים מוזר אפילו לחשוב על זה.
מסוג הדברים ששומעים רק בסדרות או בספרים.
אבל ממש להסתכל על קורבן לאלימות במשפחה?
להסתכל על בן אדם שעבר 7 מדורי גיהנום ושרד? זה שונה.
זאת הרגשה אחרת.
זה חוסר נוחות עמוק ובאותו זמן גם כאב עצום.
זה לרצות להתרחק מהבן אדם הזה, אבל באותו זמן לרצות להיות הכי קרוב שיש.
זה כל כך מסובך. הרבה יותר משאני יכולה לתאר.
אבל.. אני לא רוצה.. להקשות עליו. עם הנושא על אבא שלו.
יש לי רעיון אחר.
"ספר לי על אמא שלך" אמרתי והוא נשם עמוק, ניצוץ של עצב הופיע לו בעיניים.

נ.מ גרהארד
"טוב היא.. היא מתה כשהייתי בן 7. (ה.כ אני לא זוכרת מתי כתבתי שהיא נפטרה, אם מישהי יודעת היא יכולה להזכיר לי בבקשה? ואם אני טועה גם באיך שהיא מתה, בבקשה תתקנו אותי.) אבא שלי כיסח אותה ואילץ אותה לנסוע לבד לבית חולים, עשתה תאונת דרכים ולא שרדה את זה." אמרתי בקצרה, מדלג על כל הבולשיט הזה של איך הרגשתי כשראיתי את אבא שלי דוקר את אמא שלי ואותה צועקת עליי לרוץ לחדר. מדלג על התחושה הזאת שהכל באשמתי, כי כל הריב הזה התחיל בגלל.. בגלל איזה משהו מטומטם שעשיתי, אולי לא עשיתי את השיעורי בית שלי או משהו מפגר כזה.
אני לא ממש זוכר.
"לא, תספר לי על אמא שלך. על מי היא הייתה. אל תתרכז במוות שלה, כשאתה חושב עליה תנסה להיזכר בחיים שלה. ברגעים הטובים" לונה חייכה אליי והניחה את ידה על שלי כמחווה, מזכירה לי שאמא שלי נהגה לעשות אותו הדבר כשהייתי ילד ואיבדתי את הצעצוע.
הן כל כך דומות.
מה שלונה אמרה גרם לי להיכנס למגירה נעולה במוח שלי.
עד עכשיו כשחשבתי על אמא חשבתי על הריח של הדם שלה, חשבתי על הדמעות שלה, על החיוך שהיא בקושי הוציאה כשניסתה להרגיע אותי בזמן שמנעה מאבי לפוצץ אותי מכות, בכך ששימשה כהשק איגרוף האישי שלו.
אבל ניסיתי להיזכר בדברים אחרים, ומבלי לשים לב התחלתי להביע את המחשבות שלי בקול.
"היא הייתה לוקחת אותי לגלידה לפעמים כשאבא שלי היה מחוץ לעיר. היא תמיד הזמינה טעם שונה, כל הזמן טעמה כל דבר חדש שהיה, היא פשוט לא הייתה מוכנה לבחור טעם אהוב." גיחכתי כשהזיכרונות והתמונות עפו בראשי. "כשנגמרו הטעמים בגלידריה אחת, עברנו לאחרת, כל פעם היא עירבבה שני טעמים שלא אמורים ללכת ביחד והצליחה להמציא מזה טעם טוב.
היא הייתה מדגדגת אותי כשהייתי קצת עצוב, ולוקחת אותי למשחקיה מתי שהיא רק יכלה. היא תמיד עשתה את ההכי טוב שלה. היה לה את החיוך הכי יפה שראיתי, אבל לא כל חיוך שלה היה כזה. רק החיוכים האמיתיים. לא ראיתי אותם הרבה, אבל כשראיתי, זה היה קסום.
יש לשתיכן חיוך דומה.
היא אהבה כלבים. היא כל כך אהבה כלבים. והם אהבו אותה, לא משנה לאן הלכנו או כמה מיהרנו, כשהיא ראתה כלב היא תמיד הייתה חייבת לעצור ולהגיד לו שלום.
לא משנה כמה היא הסתבכה בגלל זה אחר כך."
שתקתי לרגע מנסה לעכל את כל מה שאמרתי, אפילו לא ידעתי שיש לי את הזיכרונות האלה.
לונה הביטה בי בשקט, מחכה שאני אמשיך, אבל לא לוחצת עליי.
לא גורמת לי להרגיש כאילו אני חייב לה משהו, אבל עם זאת, היא כאן בשבילי.
נותנת לי את ההרגשה החמימה הזאת שיש מי ששומע. שיש מי שאכפת לו.
"היא גם.. היא גם ממש אהבה לרקוד. אף פעם לא סיפרתי את זה לאף אחד, אבל ראיתי אותה רוקדת לפעמים, בלילות.
כשקמתי מרעש וירדתי למטה, ראיתי אותה רוקדת בסלון.
כל כך בשקט ובעדינות, משתדלת לא להעיר אף אחד.
אבל היא העירה אותי. ואני מודה על זה עד היום.
כשראיתי איך היא זזה בחופשיות ושמחה כזאת, היה לה את החיוך הזה על הפנים.. את החיוך שזכיתי לראות כל כך קצת. החיוך שאני בחיים לא אקבל מספיק ממנו.
אני עדיין חושב עליה בלילה.. ובבוקר. האמת שהיא אף פעם לא עזבה לי את הראש.
אבל.. לאחרונה כש.. כשהייתי ב..דבר הזה. בשלושה ימים האלו, בקומה, אני..
את תקראי לי משוגע אבל.. אני דיברתי איתה? חיבקתי אותה, הרחתי את הריח שלה, הצלחתי להרגיש אותה. היא זאת שאמרה לי שאני חייב לקום. שאת מחכה לי. זה הרגיש לי כמו.. לא יודע. מין סגירת מעגל? קצת מוזר כשחושבים על זה אבל.. לראות אותה הרגיש כל כך.. אמיתי, את יודעת? היא נתנה לי הרגשה שזה בסדר להמשיך הלאה. אני חושב שתמיד הרגשתי אשם על המוות שלה. כאילו אני גרמתי לו. גם תמיד הרגשתי אשמה על זה ש.. שהוקל לי כשהיא מתה. אבל החיבוק שלה אמר לי שאני לא אשם בכלום.  אבל אני לא חושב שאני מאמין לזה." שתקתי כשקלטתי מה אמרתי הרגע.
הודיתי בפניי לונה שאני מרגיש אשם על המוות של אמא שלי.
הודיתי בפניי לונה שאני הרגשתי הקלה כשאמא שלי מתה.
הודיתי בפניי לונה שאני ראיתי ונגעתי באישה מתה.
אני כל כך הולך לבית משוגעים.
לונה חייכה אליי חיוך קטן, עם ניצוץ של רחמים.
אוי כמה ששנאתי את הניצוץ הזה.
"אתה לא משוגע. ואתה גם לא אשם. אנשים שאתה אוהב שאתה חושב עליהם הרבה יכולים לבוא בחלומות, ואפשר להגיד שאתה הייתה בתוך מין חלום גדול.
וזה בסדר להרגיש הקלה. במקומך גם אני הייתי.
ובנוגע לאשמה, אני יודעת שלא משנה מה אני אגיד כנראה תמיד תהיה בך הרגשה של אשמה מסוימת.
אבל אני אנסה לתת דוגמה קצת שונה.
אם בחורה מתחילה עם מישהו, ואז המישהו הזה מתחיל לגעת בה בקטע לא טוב, לא מקשיב לה כשהיא אומרת לא, ואז חברה שלה דוחפת אותו בניסיון לעזור לה, אבל הבחור פשוט לוקח את החברה ומתחיל לתקוף אותה במקום את הבחורה המקורית, על מי מונחת האשמה?"
"הבחור." עניתי מבלי לחשוב פעמיים.
"הוא האחד שתקף, הוא האחד שאשם." קבעתי, לא מבין את האירוניה.
לונה הסתכלה עליי וחיכתה שאני אבין מה היא ניסתה להגיד.
הוא האחד שתקף. הוא האחד שאשם.
איך אף פעם לא חשבתי על זה ככה?
אידיוט חסר תועלת.
אתה חי עם עצמך חיים שלמים ואיכשהו לא הגעת למסקנה הזאת, בזמן שבחורה שאתה מכיר תקופה כן יודעת? דפוק.
"אני רוצה לדבר איתך על אבא שלי" דיברתי מבלי לחשוב, לא מבין אפילו מאיפה זה הגיע.
לונה נראתה מופתעת, גם היא לא ציפתה לזה.
"אתה, אתה בטוח? אני לא רוצה ללחוץ עליך." היא חייכה אליי בעדינות והתקרבה אליי כמה שיכלה, המצב הפיזי שלי מקשה מאוד על קרבה.
"אני בטוח. נראלי. כנראה. לא יודע. אולי?
אוף. המצב שלי עם אבא שלי די.. מסובך. אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל.
אין לי מושג איך.. להגיד את זה אפילו. מאיפה לעזאזל אני אמור להתחיל?" דיברתי בבילבול, אף פעם לא חשבתי על זה.
עליי מדבר עם מישהו על אבא שלי.
אבל זה לא סתם מישהו.
זאת לונה.
אני סומך על הבחורה הזאת.
אני אוהב את הבחורה הזאת.
היא כל החיים שלי והרבה ממעבר.
היא כל מה שיכולתי לבקש.
ואני רוצה לדבר איתה.. באמת שכן.
פשוט איך?
איך מספרים למישהי על איך אבא שלך פגע בך מינית כשהיית ילד?
למרות שהוא הומופוב?
על איך שהוא כיסח לך את הצורה וצרח אליך כל פעם שעשית משהו שבעיניו טיפה מוטעה?
איך מספרים למישהי שעד היום יש בך עדיין קול שלו שצועק כמה דפוק לא יוצלח אתה?
איך מספרים לבן אדם האהוב עליך על הפלנטה, שאתה מפחד פחד מוות מאבא שלך.
במקום לסמוך עלין ולאהוב אותו, אתה מאחל לו מוות כל יום שעובר. איך שאתה מת מפחד לעצבן אותו, כי אתה מפחד שהוא יפגע בך, אפילו שאתה יותר חזק ממנו, ואתה יודע את זה.
איך מספרים למישהי שעדיין קשה לך להירדם בלילות מפחד שהוא יבוא שוב למיטה שלך? למרות שהוא הפסיק לפני שנים, הפעם האחרונה מרגישה כאילו היא הייתה אתמול.
איך שהוא נכנס למיטה שלי, עלה מעליי.. נשך לי את הצוואר ומישש אותי, איך שהוא הכריח אותי להיות בשקט, סתם לי את הפה כשהוא הוריד לי את המכנס. הכריח אותי לנשוך את הכרית כדי לא לעשות קולות בזמן שהוא-
"גרהארד? אתה לא חייב. אם אתה לא רוצה אפשר פשוט לשבת פה. אולי נשים שירים אם בא לך" היא קטעה אותי עם הקול הזה שלה, הקול שאומר שהיא מנסה להרגיע אותי, מנסה לגרום לי להרגיש.. טוב.
"אבא שלי פגע בי לא רק פיזית, אלא גם נפשית ומינית כשהייתי ילד. הוא היה נכנס למיטה שלי בלילה. ועושה.. דברים. הוא היה לוחש לי באוזן כמה חסר תועלת אני בזמן שהוא שיחק לי בגוף. הביטחון העצמי שלי עד היום ברצפה בגללו, ולא עובר יום שאני לא שומע אותו בראש שלי, צועק לי שאני אידיוט חסר תועלת שאף אחד לא אוהב. אומר לי שלא מגיע לי כל הטוב הזה." שלפתי את הפלסטר, לונה לא הייתה מוכנה לזה ועמדה כמה שניות בשוק, מבלי לזוז, ואפילו לא הייתי בטוח שהיא נושמת.
פאק. מה עשיתי. חתיכת חרא כפוי טובה.
הפחדת אותה.
ועכשיו היא תברח.
היא תברח ולא תסתכל לאחור.
אבל במקום לקום וללכת, היא נשכבה עליי בעדינות, חיבקה אותי חזק והניחה את ראשה בחיקי.
מחווה שבהחלט לא ציפיתי לה.
עטפתי את ידי הבריאה סביבה והנעתי אותה במעגלים על גבה, מנסה להבין מה לעזאזל קורה פה.
למה היא לא הלכה?
"גרהארד אני כל כך. כל כך. כל כך מצטערת שזה קרה לך. אני לא יכולה לדמיין מה אתה עובר כל יום. לחיות עם מפלצת. תדע שאתה לא אשם. אפילו לא קצת. אני אוהבת אותך. אני כל כך אוהבת אותך, ואתה כל כך חשוב לי. אני רוצה שתדע שאתה מושלם, בידיוק בדרך שאתה. שאתה שווה כל דקה וכל נשימה. אני גאה בך יותר משאני יכולה לתאר, ואני פה בשבילך. תמיד. מגיע לך הכי טוב שאפשר, מגיע לך יותר. והתורם זרע הזה לא שווה אותך. הוא לא שווה דקה מהזמן שלך. אתה הרבה יותר טוב משאתה יודע. אתה הבן אדם הכי נדיב, חכם, מצחיק, טוב לב, נחמד  ואוהב שאי פעם הכרתי.
וזה רק בקצרה. אני אוהבת אותך. כל. כך. הרבה.
ואני כל כך שמחה שאתה סומך עליי עם המידע הזה. אני יודעת שזה קשה לך. ואני מעריכה אותך הרבה יותר משאתה יכול לדמיין." לונה חיבקה אותי בחוזקה וניסתה לא למחוץ אותי, ואני? אני ניסיתי לספוג כל מה שהיא אמרה.
היא דיברה בכזאת התלהבות, היא דיברה עליי כמו שמדברים על שיר חדש שאוהבים. שאתה אוהב את השיר כל כך, שאין לך מילים אפילו לתאר אותו. כי אין מילים שמספיקות לתאר אותו.
היא דיברה עליי כאילו אני הסיבה היחידה שהיא חיה.
היא דיברה עליי כאילו אני היחיד בעולם הזה.
היא גרמה לי להרגיש טוב עם עצמי.
היא גרמה לי פעם אחת לשם שינוי, להרגיש שבאמת מגיע לי יותר.
כל פעם שאני חושב שהגעתי לגבול האהבה עם הבחורה הזאת, אני מגלה שטעיתי. ובגדול.
היא כל כך טובה.
ולשם שינוי, אולי היא לא טובה מידי בשבילי? אולי היא טובה בידיוק בשבילי? אולי היא כן מגיעה לי?
לא. היא טובה מידי לכל אחד ולכל דבר.
היא מושלמת.
תמיד חשבתי שאין דבר כזה מושלם, אבל אז פגשתי אותה.
"לונה. לפני שפגשתי אותך, חשבתי שאין לי מקום בעולם הזה. דמיינתי את המוות שלי כל יום שעובר. איחלתי לעצמי בכל לילה לפני שהלכתי לישון, שאני לא אקום לעולם.
אבל אז פגשתי אותך.
פגשתי אותך בזכות ממוצע ציונים חרא ומאמן שרק רצה לעזור.
וזה היה היום הכי טוב בחיים שלי.
כשנכנסתי לך לחדר, והיית עטופה רק במגבת, ברגע הזה, ידעתי שאני אשרוף את העולם כדי להגן עלייך.
מהרגע הזה לא יכולתי להפסיק לחשוב עלייך.
את היית כל מה שהיה במחשבות שלי.
את היית הבוקר, הצהריים והלילה שלי.
אף פעם לא ידעתי מה זאת אהבה, עד שאת הכרת לי אותה.
גרמת לי להאמין שאני ראוי לה.
עכשיו כשאני חושב על זה, אהבתי אותך מהרגע הראשון.
פשוט לקח לי זמן להאמין לזה בעצמי.
לקח לי זמן ללמוד מה זאת המילה הזאת.. אהבה.
אבל אני יודע. אני יודע עכשיו שאני אוהב אותך. כל כך.
פגשתי אותך לפני קצת פחות משנה, אבל אני עדיין מרגיש כאילו זה היה אתמול.
ואני יודע שזה מוקדם. ואני יודע שיש סיכוי שאני הורס הכל בכך שאני אומר את זה.
אבל לונה.
האם תעשי אותי הבן אדם הכי מאושר על הפלנטה, ותינשאי לי?" הצעתי ללונה להינשא לי, וידעתי שאנחנו צעירים. וידעתי שכולם יגידו לנו שאנחנו עושים טעות.
אבל זה לא עניין אותי.
היה דבר אחד שעניין אותי, וזה לראות את לונה מתקדמת אליי החופה עם שמלה לבנה.
היא הרימה את ראשה אליי ועיניה נצצו בדמעות.
"לא"
מה?
.
.
.
חברה פרק הבא אפילוג!!!
אני? משאירה פצצה והולכת? כהרגלי?
צחוק רשע

אהבה דפוקהWhere stories live. Discover now